סקירות סרטים

ושוב גינוי נרחב נגד ישראל: עצומה שחתומים עליו 93 אנשי קולנוע בולטים (גם ישראלים).
העצומה יוצאת בזעם נגד ההימנעות של פסטיבל ברלין 2026 מאזכור המעשים הנוראים לדבריהם בעזה.

בדיוק סיימתי לקרוא כתב על האופן בו רוסיה מגייסת בעורמה אזרחים מאפריקה ושולחת אותם לשדה הקרב, שם הם מתים בהמוניהם. אבל איזה קטע - לא היה אזכור לזה במחאת האמנים.
משום מה גם פספסתי את מחאת האמנים נגד מעשי רצח העם בסודן, הצמאת והרעבת העם התימני, ירי חי לעבר קהל המפגינים באירן ועינויים של נחקרים והשתוללות חסרת רסן של בוקו חראם באפריקה. 
פספסתי או שמא לא היתה מחאה כזו מעולם?

מוכן גם להתערב איתכם שכמעט אף אחד מהמוחים לא יודע להצביע במפה על פלשתין, לא מסוגל לספר לי משהו על המורשת ההיסטורית של המדינה או העם הפלשתיני, לא יודע להסביר לי מהי המשמעות של מהנהר ועד הים (או לפחות לנקוב בשמותיהם) או להסביר למה הוא או היא מתכוונים כשהם מתכוונים ׳פלשתין חופשית׳. האחרון הוא טריקי במיוחד, לא רק מסיבות גאוגרפיות, אלא משום שגם בשלטון עצמי, דמוקרטיה לא שרדה מעולם, לא ברשות הרשות הפלשתינית ולא בעזה.

האם ניסיתם פעם לשאול אמן עדין נפש, שוחר שלום, הומני וסולידרי -  מהו בעצם רצח עם? - אני לא מצפה להגדרה משפטית מורכבת ומדודקדקת, רק הסבר מניח את הדעת, בגובה העיניים.

ובכן, אני ניסיתי את כל הדברים האלה. מעולם, אני חוזר - מעולם, לא קיבלתי תשובה, אפילו לא בסיסית.

כן קיבלתי הפניות מעורפלות לציטוטים של חסידת אומות העולם פרנ׳צ׳סקה אלבנזה. וכמובן צעקות, קללות, צרחות ושפע גידופים. 
אלבנזה, למי שפחות בעניינים, היא  שליחה בכירה של האו״ם לענייני פלשתינים. היא מסברת לגנות את חמאס ובמיוחג את טבח ה - 7.10. היא גם משמשת ברטוריקה אנטישמית מובהקת כאשר היא מתארת את ההון היהודי ככלי שליטה ועוד. נשמה טובה (ומתפרנסת מזה יפה).

אבל לא שם הבעיה

הבעיה האמיתי היא הפגיעה בקולנוע. פסטיבלי סרטים וטקסי פרסים כבר מזמן הפכו לבמה להפגנת מחאה או סולידריות פוליטית. אמנים טוענים ש״הם לא יכולים לשתוק״. טענה מתחסדת. הם מעולם לא ניסו לשתוק. הם נהנים מהפרובוקציה. משיכת תשומת הלב מענגת ומחייה אותם. ותרשו לי לפקפק במניעיהם הטהורים.

אבל גם אם המניעים טהורים, הם גונבים את הפוקוס לגיבור האמיתי: לסרטים, ליכולת המשחק, להישג האמנותי. הרי ברור שמאותו רגע, הדיון הופך להיות בשאלה אם הם צודקים, אם נכון לערב פוליטיקה באמנות (ויכוח לעוס ובנאלי), אם יש בכלל הפרדה מושגית בין פוליטיקה ואמנות (לעוס ובנאלי בחזקה שניה) ואם אפשר לומר שכל אמנות היא פוליטית (לעוס ובנאלי על סטרואידים).

כשפוליטיקה הארורה (וגם הבורה והשקרית במקרה הזה) נכנסת לתמונה, הסרטים נשארים מאחור.

הבעיה האמיתית

יש שתיים כאלה, למעשה:
- הראשונה היא בזה שהאהבה וההערצה שכוכבים חווים גורמת להם להרגיש שהם כנראה באמת מעל כולם. שהכישרון שלהם אינו רק ייחודי למשחק, כתיבה או בימוי, אלא לכל תחום שהוא.
- השניה היא, שאותם אנשים באמת מאמינים שיש לקולנוע כוחות לשנות דברים. מין אמונה שמפמפמים לתלמידי קולנוע מיום הלימודים הראשון. תחושת השליחות, האמונה שניתן וחובה להשפיע, שמוטלת עלינו. זו אחריותנו וזה כוחנו. מין... נרקיסיזם כזה: העולם חג סביבנו -:)

תרגיעו