הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
אורי משיח גר בתל אביב עם אמו ואחותו, יש לו כלבה חמודה והוא עובד בחניון. אבל לפני כל אלה, הוא אוהד של מכבי תל אביב.
אין ספק שאורי הקריב את חייו על המזבח הצהוב-כחול. כל אוהד מכיר את אורי וגם כנראה שכל שחקן. אבי נימני הוא חבר אישי של אורי ואם היית רוצה ליצור אתו קשר כדי להזמין אותו לבר מצווה או כל דבר אחר היית צריך רק לדבר עם אורי ולגעת בלבו. משהו שכנראה לא קשה במיוחד לעשות מכיוון שאורי הוא אדם בעל לב ענק, אלטרואיסט מעל ומעבר. הסרט יש לי קבוצה להציל הוא סיפורה של הקבוצה ובעליה המתחלפים, אבל יותר מכל זהו סיפורו של אורי, סיפור אהבה אמיתי.
הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.
לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מרץ.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
יום האושר הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום השירה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום האישה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום הפאי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים