את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.
כל זה היה מוטעה.
אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב?
בכך עוסק הפוסט הזה.
ידיעה חדשותית מפברואר 2025 סיפרה על העמדתו לדין מחדש של בנימין זאבי באשמת רצח. כתב האישום כבר בוטל בעבר בשל התיישנות, אך בית המשפט הורה לפתוח אותו מחדש ולהעמיד את זאבי לדין באשמת רצח.
התפתחות דרמטית בפרשה כואבת, שלא פוענחה עד תומה, של רצח משנת 1986 של הנער ניסים שטרית.
הסרט ׳רב הנסתר׳ (משחק מילים מבריק של היוצרים), אצלנו באתר, מתאר את הפרשה על כל רבדיה
המשך קריאה רב הנסתר: סיפורה של קהילת שובו בנים והפרשה המעיבה עליה
אני אוהב שפות. לכן, מדי פעם אני נכנס לאתר של עיתון בשפה זרה אותה אני לומד ומנסה לקרוא. ב - 7.10.2023 נכנסתי לאתר של עיתון במדינה אירופאית. היתה שם התמונה המפורסמת של הדחפור שמפיל את הגדר שבין רצועת עזה לישראל. הכותרת והכתבה סיפרו שהפלת הגדר משולה להפלת חומת ברלין. שזוהי היציאה לחופשי של הפלשתינים מהכלא בו הם נמצאים. לא היתה אף מילה על כך שהפלת הגדר נעשתה כדי לרצוח, לאנוס, לשרוף ולחטוף. בעיתון הזה, שהוא בין המובילים באותה מדינה, עובדים 700 איש במשרה מלאה. רובם בעלי השכלה אקדמית. הם יודעים לקרוא, הם יודעים לבצע תחקיר - זהו למעשה המקצוע שלהם. הכותרת הזו, בעמוד הראשון, היתה שם 4 שעות, נצח במונחי עיתונות יומית. אף אחד לא עצר, לא העיר ולא בדק את הנכונות העובדתית הפשוטה של הכתבה.
אני יודע, אנשים בישראל טוענים במקרים כאלה ש״משלמים להם״, או שהם פשוט אנטישמים. ייתכן מאוד שזה נכון. ויחד עם זאת, האקט הזה של הצגת פריצת הגדר לצורך ביצוע טבח, כאילו זו יציאה אל החופש, היה אקט של טמטום מוחלט וטהור.
כמובן, לא יכולתי לדמיין שמה שיבוא אחר כך יהיה גרוע הרבה יותר.
פסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.
הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.
'אוכלים בסתר' היא סדרה בריטית במהלכה נערך ניסוי פשוט אך מרתק: הוא נוגע להרגלי האכילה של רוב הבני האדם בעולם המתועש והשבע.
אנחנו באתר מראים פרק אחד מתוך הסדרה.
ג'יל וסטיוארט הם אח ואחות. שניהם סובלים מעודף משקל ומאוד רוצים לרדת. דבר אחד לא ברור להם: למה הם עולים במשקל? הרי לפי החישובים שלהם הם אמורים אפילו לרדת!
כאן בא לעזרתם צוות התכנית, בהנחייתה של אנה ריצ'רדסון.
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
