זהו סרט על אחד ממקרי הפדופיליה המזעזעים ביותר, שנעשו על ידי מטפלת בפעוטון.
אנשי מקצוע בתחום לא אוהבים לקטלג פדופילה לפי רמות. מבחיתנם, כל פדופיליה מזעזעת. הם צודקים.
עם זאת, יש במקרה זה, המתואר בסרט, רובד נוסף, שהופך אותו לבלתי יאומן. מדוע? - קראו עוד.
התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
ביום חמישי 27.10.2022 נקיים הקרנה של הסדרה 301 פדויים ומפגש עם הבמאית ציפי קרליק, המפיק איתי לנדסברג ואורי אהרנפלד, מפדויי השבי ומשתתף בסדרה.
האירוע יתקיים בהיכל התרבות בכפר סבא (אודיטוריום בית ספיר) והמפגש עם היוצרים יועבר בשידור חי לצופים המקוונים. כלומר, אירוע היברידי, כפי שאנחנו מבצעים כבר מעל שנה.
הירשמו כאן לאירוע המקוון (חינם)
לאירוע באולם הירשמו כאן
הסדרה עוסקת בפדויי השבי של מלחמת יום כיפור. לא רק בלחימה ובנפילה בשבי, אלא במידה רבה גם במה שקרה אחרי שחזרו לארץ:
פדויי השבי צוו להגיע למתקן מיוחד בו עברו חקירות יסודיות. על פניו, לגיטימי ואף נחוץ. מדינת ישראל ביקשה לדעת מה רמת הנזק הבטחוני שנגרם בשבי, עד כמה דלפו סודות, מהן שיטות החקירה של האויב ועוד. הדבר כונה ״תשאול״ ולא חקירה, כדי לעדן את מראית העין שלו.
אלא שבעיני הפדויים, זו לא רק היתה חקירה/תשאול, זה היה כתב האשמה: ״למה נפלתם בשבי ולא בחרתם להילחם עד המוות? האם אתם כעת סוכנים מושתלים? ואם אתם טוענים שלא, תוכיחו.״
לנחקרים/מתושאלים הוזרק החומר פנטותאל, המכונה לפעמים סם האמת. האמונה אז היתה שהדרך להוציא את האמת מפדויי השבי תהיה לסמם אותם בחומר הכימי ואז להחיות את סיטואציות הלחימה והשבי דרך השמעת הקלטות רשתות קשר, פיצוצים, צעקות חוקרים ועוד. אז, האמינו החוקרים, האמת תצא לאור.
אבל האמת היתה שהנחקרים חשו שהם עוברים חוויית שבי נוספת.
במשך שנים לא דיברו על כך. לא היה ראוי להטיל ספק במעשיו של צה״ל. האמונה ש״ככה זה ואין מה לעשות״ החזיקה מעמד שנים רבות, עד שהספקות החלו לעלות ונוצר שיח. אחת מהתוצאות שלו היא הסדרה העוצמתית 301 פדויים, אותה כאמור נקרין ואחריה יתקיים מפגש יוצרים.
צפו בהמשך בשיחה עם הבמאית ציפי קרליק