הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
אנחנו ממש מקווים שאנחנו לא נשמעים יומרניים מדי. זו רק השערה.
אך נראה לנו וכנראה לרוב האנשים מסביב, ששורשי השסע החרבתית העמוק בישראל, שעל קיומו אין חולק, אינם רק בפערים משפטיים.
הרי בואו נהיה מעשיים, כמה אנשים באמת ערים לדקויות של הגדרות עילת הסבירות למשל?
השורש הוא בתחושות ארוכות שנים, שעברו מאב לבת ולנכד, של זרות, קיפוח, הדרה, דחיקה ועוד. תחושות מוצדקות? והאם הן עדיין בתוקף? זה לא משנה.
מספיק לכתוב: צפו בסצנה הבאה מתוך הסרט המצוין מעברות, שביימה דינה צבי ריקליס והפיק אריק ברנשטיין.
לצפייה לחצו על התמונה או כאן.
שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.
מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?
הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".
כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.
"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש
כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?
בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:
"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."
הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.
במקום מכונות – קונים מניות
אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.
בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.
הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית
למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.
בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.
הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה
אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.
זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.
צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל
פסקל, קטועת שתי רגליים, חברה לשעבר בנבחרת השחיה לנכים של ישראל ובמאית קולנוע, יוצאת להכין סרט על עמיתיה לשעבר באולימפיאדת הנכים בסידני, אוסטרליה. לנבחרת יש היסטוריה שלא תאומן של מדליות ושיאי עולם וגם באולימפיאדה הזו, השחיינית קרן ליבוביץ' צפויה לזכות במספר מדליות זהב ולשבור שיאי עולם. נבחרות הנכים הן הגאווה הישראלית והנכים עצמם, שלרבים מהם יש סיפורי גבורה של לחימה בצה"ל, מרחיבים את ליבנו וגורמים לעיתונאים ועסקנים לצאת ברצף של משפטים חגיגיים על כך שבכלל לא מדובר בנכות אלא בספורט בלבד ותראו איך האנשים פשוט ממשיכים הלאה בחייהם ואף מצטיינים במקומות בהם אנו מקרטעים.
הרשימה הזו אינה תקינה פוליטית ולא מיישרת קו עם הדיבורים הגבוהים האלה. היא עשויה להרגיז אתכם. גם הסרט הוא כזה. הפקתי וגם ערכתי את הסרט ואני גאה בו מאוד, אבל לא בטוח שהמסרים האלה עוברים בעצמם, ללא הפרשנות שברשימה הזו.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יוני.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
הפעם מומלץ מאוד לקרוא ולא רק לצפות בוידאו!
חמאס לא יעז
סינוואר מחויב להסדרה. במצב הנוכחי, זה יהיה טירוף לצאת נגד ישראל. הם יודעים את ההשלכות של מטח על תל אביב ולכן יירתעו מראש. כדי לוודא שאני מדייק, חזרתי אל כותרות העבר הקרוב: ובכן, זה בדיוק מה שנאמר. האם ישראל תלמד בעתיד להיזהר יותר בהערכותיה את פעולות היריב? לו רק היינו יכולים לומר שזו הפעם האחרונה ושבפעם הבאה נלמד. אופס, לוחשים לי באוזניה שמוקדם מדי לסכם, כי יש בלוני תבערה.
הסידרה 1973 - יומני מלחמה היא דרך מצוינת לראות ניתוח ללא משוא פנים של עימותים רבי עוצמה: הסכמי השלום והתפרקות המשטר הסובייטי איפשרו לפתוח את הקלפים ולבצע בדיעבד חקירה עמוקה של תהליכי קבלת ההחלטות בזירה המדינית והצבאית. הסידרה כוללת ראיונות עם אנשים מכל הצדדים בעקבות מלחמת יום הכיפורים, כולל גנרלים ומדינאים מצרים בדימוס וכן בכירי המשטר בברית המועצות לשעבר.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
הסיפור שלא יאומן על אחלאם תמימי
עוד קצת על אקטואליה. בכל זאת, תקופה משוגעת ואי אפשר להתעלם: לפני מספר איגרות, ציינתי כאן את הסרט ׳הביטחונים׳ של שמעון דותן, שעוסק באסירים הבטחוניים בבתי הכלא בישראל. הסיבה לאזכור היתה הבחירות שהיו מתוכננות ברשות הפלשתינית. הבחירות כידוע בוטלו (ושימשו בין השאר כאחד התירוצים לסבב שזה עתה הסתיים). מה שלא הייתי מודע לו הוא לסיפורה של האסירה אחלאם תמימי, שמופיעה בסרט. תמימי, ששוחחרה מאז הסרט בעיסקת שליט, הקימה משפחה ונהנית ממעמד ויוקרה בירדן, שם היא מהווה מודל לצעירות וצעירים פלשתינים. תמימי הסיעה את המחבל לפיגוע במסעדת סבארו, הדריכה אותו איך למקסם את הנזק ואז חזרה בשלווה לרמאללה, שם דיווחה על הפיגוע בטלוויזיה, במסגרת תפקידה שם כשדרנית. אחת המשפחות השכולות הצליחה, אחרי מאבק משפטי ממושך, להוציא צו הסגרה בארה״ב לתמימי, אלא שמאז הוצא הצו, עושות ממשלות ארה״ב וישראל הכל, ממש הכל, כדי לא להוציא את הצו הזה לפועל. מדוע? - ריאל פוליטיק: הסגרת תמימי תחליש את המשטר השברירי ממילא בירדן, בגלל הזעם העממי שיווצר שם אם תוסגר. קראו עוד על הסיפור הבלתי יאמן הזה בכתבה יסודית הבאה של דיוויד הורוויץ בזמן ישראל.
צפו בקטע מהסרט בו מתראיינת תמימי כאן.
צפו בסרט המלא הביטחונים באתר הספריות הציבוריות
צפו בסרט המלא הביטחונים באתר המוסדות האקדמאים
האם בינה מלאכותית תגלה שקרנים
חברת הביטוח הטכנולוגית למונייד (ישראלית, פועלת בעיקר בארה״ב) פרסמה בטוויטר ציוץ בו נטען שהמנגנון שלהם יכול לגלות דיווחים שקריים לחברת הביטוח. הכיצד? - מאחר שהכל בחברה מקוון (אונליין), לקוחות מתבקשים להעלות סרטון וידאו ובו הם מתארים את התביעה שלהם מהביטוח. הטענה של למונייד היתה שניתוח של הוידאו באמצעות בינה מלאכותית מאפשר לגלות מי משקר. וואו. נשמע מטורף. התגובות נעו בין ״איך הם מעזים״ לבין ״פחח, הם בכלל לא יכולים״. אגב, התגובה השניה ככל הנראה נכונה: הם לא יכולים. אין בנמצא טכנולוגיה כזו. הסיפור דווח בפורום למידה חישובית שאני חבר בו (שידועה בציבור הרחב כבינה מלאכותית. ובכן, זו לא בינה. אנשי מקצוע נרתעים מהמילה הזו). בפורום הובע זעם מהול בצער על כך שציוצים כמו אלה של למונייד מוציאים שם רע לקהילת הלמידה החישובית, כיוון שהם מציגים אותה כמרושעת או כיומרנית (אתם תחליטו מה יותר גרוע). ואז אחד החברים בפורום אמר ״תקשיבו, הסינים כבר עושים ניסויים כאלה! והפנה לכתבה של ה - BBC שמתארת ניסויים בקריאת רגשות בהבעות פנים על ידי בינה מלאכותית שמבוצעים על ידי הסינים על עכברי המעבדה האנושיים שלהם, הלוא הם הקהילה האויגורית. לא תשמעו גינויים באו״ם על ההתעללות והניסויים שנעשים באויגורים. קריאת רגשות לפחות לא כואבת, לעומת שאר הדברים שנעשים בהם. או.קי - כאן אני חוזר למאגר שלנו. האם ניתן לאתר שקרנים? ומה הקשר לתיאוריות גזעניות היסטוריות שמנסות למפות אנשים ונטיה לפשע לפי מבנה גולגולת? הסרטים ׳כל האמת על שקרנים׳ ו׳כולנו רמאים׳ מנסים לענות על השאלות האלה וכוללים כמה ניסויים משעשעים וכן ראיונות עם אנשים שמתוקף מקצועם מתמחים בזיוף רגשותיהם בהבעות פנים, כמו הדוגמנית שבתמונה (תמונת מסך מאחד הסרטים).
כל האמת על שקרנים באתר הספריות הציבוריות
כל האמת על שקרנים באתר המוסדות האקדמיים
כולנו רמאים באתר הספריות הציבוריות
כולנו רמאים באתר המוסדות האקדמיים
העולם המסתורי של תלמידי הישיבות
שמיל הוא תלמיד בישיבה יוקרתית. אירוע מסוים של התנהגות פוחזת, שאינו מפורט, גורם להדחתו ממנה. אלא שהשתייכותו לישיבה היא עבורו יותר מאשר כמיהה להיות גדול בתורה. הישיבה היא סמל סטטוס יוקרתי ולשמיל חשוב לשמר את מעמדו. יש לו חלון זמנים מצומצם למצוא דרך לחזור ללימודים לפני שדבר הדחתו יתגלה והוא מוכן לעשות הכל, פשוט הכל, כדי להיות מוחזר לישיבה. סרט קצר, מתוחכם, יפה ורגיש, עם הרבה אקדחים שמפוזרים כל אחד במערכה ראשונה משלו וכולם יורים בתיאום במערכות השלישיות שלהם. את הסרט יצר ברוך רונזשטיין, הקרוב לעולם זה והוא מקפיד לצייר בריאליזם טבעי ובלתי מעושה את הדקויות, הניואנסים של הלבוש, המילים ושפת הגוף. למרות האופי המאוד ישראלי של סרט, הוא טולסטויאני עם גיבור הקרוע בין הטוב לרע, נע בין צידוקים חלולים לרוע לבין חרטה והתעלות, שרק מזמנת את משבר המצפון הבא. את ראש הישיבה מגלם אלי גורנשטיין הנפלא, כאדם השקוע בשרעפי עולם הרוח התורני, אך מדי פעם שוכח את עצמו ונכנע לחולשת התענוגות הקטנים של הבלי העולם הזה. אגב, השתתפות של שחקנים בכירים בסרטים של יוצרות ויוצרים צעירים היא תופעה נפוצה ויפה בישראל. ללא שום התנשאות ובשיא הרצינות, תוכלו למצוא כוכבי תיאטרון וקולנוע משחקים מכל הלב בסרטי גמר סטודנטיאליים.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תזונה, לא מה שחשבתם
ב - 27 ביוני מצוין יום הסוכרת הבינלאומי. למחלה יש היבטים רבים ואחד המרכזי בהם הוא תזונה. הסרט תשכחו ממה שידעתם על תזונה צולה, מטגן, חורך, הופך וצורב כל מה שחשבתם שאתם יודעים על אוכל ותזונה. הוא צולם במספר מדינות בעולם ומשלב ידע, ניסיון ומחקרים ממיטב החוקרים, שעל הדרך מנפצים מיתוסים רבים, מסבירים היכן החולשות שלנו משחקות תפקיד והיכן כלל לא מדובר בחולשות, אלא במנגנונים אבולוציוניים או גנטיים.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
הלנצח ננשום אדי דלק
העולם אולי היה הרבה יותר נחמד אם כל יום היה מוקדש לסביבה. עד אז, נסתפק ביום סביבה אחד, המצוין בתחילת חודש יוני כל שנה. הסדרה אנרגיה - E2 מקדישה כל פרק לנושא אחר בהקשר סביבתי. הסדרה סוקרת הווה והיסטוריה יחד, חושפת מניעים, אינטרסים וגם תקוות. סדרה יוקרתית, המקוריינת על ידי השחקן מורגן פרימן.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
