אורי משיח גר בתל אביב עם אמו ואחותו, יש לו כלבה חמודה והוא עובד בחניון. אבל לפני כל אלה, הוא אוהד של מכבי תל אביב.
אין ספק שאורי הקריב את חייו על המזבח הצהוב-כחול. כל אוהד מכיר את אורי וגם כנראה שכל שחקן. אבי נימני הוא חבר אישי של אורי ואם היית רוצה ליצור אתו קשר כדי להזמין אותו לבר מצווה או כל דבר אחר היית צריך רק לדבר עם אורי ולגעת בלבו. משהו שכנראה לא קשה במיוחד לעשות מכיוון שאורי הוא אדם בעל לב ענק, אלטרואיסט מעל ומעבר. הסרט יש לי קבוצה להציל הוא סיפורה של הקבוצה ובעליה המתחלפים, אבל יותר מכל זהו סיפורו של אורי, סיפור אהבה אמיתי.
שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
הסרט יפן מתחמשת, אצלנו באתר הסרטים, מספר על המהפך האדיר שנוצר אצל אחת המדינות המסקרנות והניגודיות בעולם - יפן.
ממדינה שנשבעה לא להילחם עוד לעולם, למדינה שבונה את הצבא השלישי בגודלו בעולם.
ב - 1945, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, יפן הכניסה לחוקה שלה את סעיף 9, קובע שהיא לעולם לא תיזום מלחמה על מדינה אחרת.
אומרים שצריך שניים לטנגו וזה היה המצב גם כאן: ארצות הברית, שניצחה במלחמה והכריעה את יפן בשתי פצצות אטום, ניסחה בעצמה את הסעיף הזה בחוקה. בכך היא רצתה להבטיח לעצמה שהאויב האכזר והמתוחכם שהיה לה, לא ישוב לתקוף אותה.
הצד השני היה היפנים עצמם, שעברו שינוי מוחלט והחליטו לנטוש את דרך המלחמה.
זה פשוט התאים לכולם.
עד שזה לא.
בכך עוסקים הסרט ׳יפן מתחמשת׳ והרשומה הזו.
Read more: יפן, שנשבעה לא להילחם עוד, בונה כעת את אחד הצבאות החזקים בעולם
משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
נדב גדליה מתבונן שוב על המציאות בדרכו האישית, הייחודית.
מי שגדל בחינוך חרדי, היה מדריך בישיבה ובעל תואר שני בתלמוד, מרגיש שייך מאוד גם לעולם הכללי, ה״חופשי״ בלשון החרדים וגם לעולם בו צמח. הוא גם עיתונאי, בלוגר, שחקן ויוצר קולנוע. נע בין שני העולמות ומנסה להביא את הקול האישי שלו, שאינו קשור בהכרח לאחד העולמות האלה באופן ספציפי.
באתר שלנו נמצאים מספר סרטים שלו, השונים זה מזה: ברווק עם אלוהים התיעודי הוא מנסה למצוא זיווג, תוך שהוא מתייסר על שונותו (אי שייכות מגזרית, כמו שהוא מגדיר אותה), שמקשה עליו במציאת בת זוג. בפנסיה העלילתי הקצר הוא נוגע בנקודה הרגישה של יחסי הורים וילדים. הסרט עוסק באדם שכל חייו הוקדשו לפרנסה וחיסכון. כאשר הוא מתעורר לגלות שכל האהובים עליו נותרו מרוחקים או מפוספסים בשל קמצנותו וחומרנותו הקיצונית, הוא מנסה לתקן זאת. אך לא בטוח שעוד ניתן.
מדריך למתבונן האמיץ הוא הסרט חדש ביותר שלו. בסרט זה הוא בוחן את גבולות הז׳אנר התיעודי. הסרט נראה כאסופה מהורהרת של סטוריז, הנארגים לכלל מסר אחד עם הרבה צילומים עצמיים (נדב מופיע בכל סרטיו), בהם הוא מישיר מבט למצלמה בתקריב, כך אנחנו נכנסים עמוק לתוך נשמתו ואולי בכלל לא. כמו ב׳רווק עם אלוהים׳, תמיד מכרסם הספק שמולנו נמצא נדב השחקן, התופר סצנה להנאתו ומעצים את הדרמה מסיבות קולנועיות.
הסרט מתחיל בתשוקה להתנתק מרשתות חברתיות, התראות וגירויים בלתי פוסקים ולהתחבר שוב לעצמנו. לכאורה, שמענו על כך מכל הכיוונים. החל מקואוצ׳רים, מובילי דעה ומשפיענים שמודיעים לנו (דרך פוסטים ויראליים, אלא מה. יחי הפרדוקס) שעלינו להתנתק ועד למערכות ההפעלה בטלפון ובמחשב, שמתריעות בפנינו על זמני מסך מצטברים ועל הצורך בשקט ומיקוד עצמי.
גם באתר הסרטים תוכלו לצפות בהתמכרות חברתית, סרט מניו זילנד שטוען דווקא שאין דבר כזה, התמכרות יחודית לרשתות חברתיות ואת סודות במשפחה - הימורים. איננו מותחים קו שרירותי בין הסרטים. התמכרות היא התמכרות.
מהר מאוד, הסרט עובר לתהייה לא רק על רשתות חברתיות אלא גם על צרכנות, על התשוקה לחומר ועל החשש להישאר לא מעודכן (FOMO). גם כאן, מדובר בחומרים מוכרים, אך האופן בו הם מוגשים הוא היחוד של נדב. זה סוג של רפלקסיה. משעשע, יצירתי ומחכים כאחד: נדב מגיב לשלטים, כרזות ודברים שהוא רואה ברחוב. ההיכרות שלו כאיש מקצוע עם עולם הכתיבה השיווקית מקלף וחושף את המניפולציה שכל תכליתה היא לגרום לנו לרכוש עוד ועוד.
קחו כדוגמה ניגודית את הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית, גם הוא באתר. סרט זה עוסק בתופעת הצרכנות ההמונית והערצת המותגים. הוא כולל ראיונות עם מומחים וחוקרים אקדמאיים, בשילוב חומרי ארכיון. ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳ לעומת זאת, זהו נדב נטו, אישי וסוביקטיבי.
צפו כאן בקטע קצר מתוך הפתיחה של מדריך למתבונן האמיץ:
לצפייה ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.