דוד מרכוס הוא האלוף הראשון בצה״ל. הקצין האמריקאי הבכיר המעוטר, לוחם ללא חת במלחמת העולם השניה, הגיע לישראל כדי לסייע לה להקים את צבאה הצעיר. ירי שגוי של שומר לילי באזור ירושלים מקפד את חייו, בגיל 47. הסיפור המרתק והטרגי הזה מתרחש בתקופה בה לא היה תיעוד מצולם רב. אך במאגר הסרטים תוכלו למצוא את הסרט אני הייתי שם בצבע, הכולל צילומים רבים בצבע, שנחשב נדיר ויקר באותם ימים. מי צילם ואיך הגיעו החומרים לבמאי אבישי כפיר? הכל באיגרת המשודרת.
עוד באיגרת - סקירת סרטים לקראת יום היערות הבינלאומי ויום תסמונת הדאון הבינלאומי.
תיאטרון הח׳אן מעלה בימים אלה הצגה על בסיס ספרו של אלי עמיר ׳נער האופנים׳ ואנחנו נספר לכם על הסרט טאראב,בו הוא יוצא למסע תרבותי והיסטורי במקורות ההשראה ובתהליך הקליטה וההתערות בישראל, יחד עם הבמאי בוריס מפציר: זה הגיע מהמזרח וזה הגיע מהמערב.
והרשו לי לצטט דברים שאלי עמיר אומר בסרט, המופיעים גם באיגרת המשודרת. הדברים נאמרו לפני שנים, אך מקבלים עכשיו משנה תוקף:
"...החרדה שלך מחורבן הבית השלישי, הבית הזה. כי אתה יודע מה היה שם.״
צפו כאן באיגרת המשודרת
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.
כאשר מדברים על הפרעות קשב, מדברים בדרך כלל על ילדים.
מצד אחד, המודעות הגוברת לתופעה גורמת להרבה מאוד אנשים בוגרים להגיד על עצמם ״אני עם הפרעת קשב״.
מצד שני, כאשר מגיעים לדרכים אפקטיביות להתמודד עם הענין, כמעט תמיד מדברים על ילדים ונוער.
הסרט ADHD, לא רק לילדים, מתמקד במבוגרים. ואולי תמצאו בהם את עצמכם או אנשים הקרובים לכם?
צפו בוידאו הקצר המצורף. הוא נוצר בעקבות כתבה מעניינת על אוטיסטים בלתי מאובחנים, דבר שהוא כמובן שונה לחלוטין, אבל דומה בהקשר של האבחנה המפוספסת, שגורמת לסבל ומאמץ שחווים אנשים במשך רוב חייהם.
לסרט ׳ADHD - לא רק לילדים׳ במאגר
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.
איגרת משודרת לאפריל 2022, תקציר האיגרת מתחת לנגן:
אחרי פסח, לפני יום השואה, מיד אחרי יום כדור הארץ: באיגרת הזו אנחנו סוקרים סרטים העוסקים בשואה ומקרינים את הטריילר של סרט הקולנוע המצוין מורר - אנטומיה של משפט, העוסק בזיכויו השערורייתי של מפקד גטוו וילנה במשפט מביש שנערך לו באוסטריה.
כמו כן סקירה של סרטים העוסקים בסביבה, לרגל ציון יום כדור הארץ וגם קריאה למחשבה ביקורתית ומפוכחת בנושא.
אנחנו גם מפנים אתכם לצפיה במפגש היוצרים שנערך אחרי הקרנת הסרט ג׳נין, יומן מילואים. תוכלו לצפות בסרט ובמפגש באתר וכן בקישור הבא: https://bit.ly/jenin-war-diary
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
