אדם אותר משוטט בירדן. הוא לא דיבר ערבית ונראה אבוד. אזרחים אכפתיים הביאו אותו לבתי החולים הפסיכיאטרי בעמאן. שם היה חודשיים מבלי שהצוות הצליח לפענח מהיכן הוא. בשלב מסוים, לאחד הרופאים היה נדמה שהוא שומע את האיש מדבר עברית. הוא פנה למתמחה בבית החולים שהגיע מישראל, כדי שזה ינסה לדובב את הבחור המסתורי. הניסיון הצליח. המתמחה, כמאל אלטלאקאת, מערערה, הנמצא בסוף ההתמחות שלו בלימודי הסיעוד, הצליח לאתר את אימו של הבחור האבוד, שהתברר כי שמו שלום רוטבן וכי משפחתו אינה יודעת היכן הוא.
כששלום היה בן 16, רקטה פגעה בבניין בקרית מלאכי, העיר בה שלום גדל, בזמן מבצע ״עמוד ענן״. חבריו נהרגו מול עיניו. הוא לקה בהלם ומאז הלך והתנתק מסביבתו. הוא נעלם לפרקים, עד שהגיע בדרך לא דרך לירדן ומשם הסיפור התגלגל עד איתורו המוצלח.
בקירבנו חיים אנשים שחוו פוסט טראומה, ברמות שונות של פגיעה. יש כאלו המנהלים חיים נורמטיביים לכאורה, אך חווים קשיים, אותם הם מסתירים במאמץ רב. ויש כאלו, כמו שלום, שלא עומדים בלחץ. ברשומה הזו אכתוב על כמה סרטים העוסקים במקרים כאלה ובמיוחד על מה רודף סמ״ר, סרטו המצוין של חגי אדוריאן.
דיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
שבוע התפוצות נערך באופן מסורתי בין פורים לפסח בכל שנה. מטרתו לזכור, להוקיר ולהעריך את מאמצי העליה של יהודים מכל קצוות תבל וגם לחזק את הקשר עם יהודי התפוצות.
ישראל היא מדינה של עולים. שיעור המשפחות היהודיות שנמצאות בה יותר ממאה שנה הוא נמוך יחסית. אפשר לומר שאנחנו מדינת מהגרים, במובן המילולי, גם אם הרוב יתייחסו לזה כאל "שיבה".
הסרטים שיש באתר עוסקים בתפוצות בהקשרים רבים. כי כגודל התופעה, כך רבים האספקטים שבה. ישנם סרטים שמתארים משפחות שחולקות חיים בין מדינות ושפות, סרטים על העפלה, על זהות יהודית, על שפה, על דילמות של חזרה לארץ המוצא ועוד.
המסעות של יהודי אתיופיה לישראל היו קשים במיוחד. רבים נספו כאשר חצו את המדבר, בין אם בשל קשיי הדרך או בשל התקפות של חמושים עליהם.
הסרט חלום ירושלים, של הבמאי מני אליאס, נוגע בעצב החשוף של האנשים שעשו את המסע לישראל בגילאים שונים ומעז באומץ להעלות את השאלה "האם כל זה היה שווה?"
לצפייה בסרט חלום ירושלים.
צפו כאן בכלל הסרטים העוסקים בעלייה והגירה.
לצפייה באיגרת המשודרת, לחצו על התמונה בהמשך או כאן.
זהו סרט על אחד ממקרי הפדופיליה המזעזעים ביותר, שנעשו על ידי מטפלת בפעוטון.
אנשי מקצוע בתחום לא אוהבים לקטלג פדופילה לפי רמות. מבחיתנם, כל פדופיליה מזעזעת. הם צודקים.
עם זאת, יש במקרה זה, המתואר בסרט, רובד נוסף, שהופך אותו לבלתי יאומן. מדוע? - קראו עוד.
כרזת הסרט אדמה יתומהאורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל: