חברה

לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.

הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.

לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים  הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.

דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.

החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית. 

תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.

את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.

כל זה היה מוטעה.

אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב? 
בכך עוסק הפוסט הזה.

אורי משיח גר בתל אביב עם אמו ואחותו, יש לו כלבה חמודה והוא עובד בחניון. אבל לפני כל אלה, הוא אוהד של מכבי תל אביב.
אין ספק שאורי הקריב את חייו על המזבח הצהוב-כחול. כל אוהד מכיר את אורי וגם כנראה שכל שחקן. אבי נימני הוא חבר אישי של אורי ואם היית רוצה ליצור אתו קשר כדי להזמין אותו לבר מצווה או כל דבר אחר היית צריך רק לדבר עם אורי ולגעת בלבו. משהו שכנראה לא קשה במיוחד לעשות מכיוון שאורי הוא אדם בעל לב ענק, אלטרואיסט מעל ומעבר. הסרט יש לי קבוצה להציל הוא סיפורה של הקבוצה ובעליה המתחלפים, אבל יותר מכל זהו סיפורו של אורי, סיפור אהבה אמיתי.

אנשים רבים חושבים שהיסטוריה היא רצף של תאריכים ושמות הדורשים שינון. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שכך לימדו אותנו בבית הספר.
אך למעשה, היסטוריה היא ענין של נקודת מבט. היא רחוקה מלהיות רק תיעוד יבש של מה שקרה. כאשר מתחילים לנסות להבין מה גרם למה ומה השפיע על מה, הדבר הופך מענין פי כמה.
איכשהו, החלטתי לבחור במגמת היסטוריה בתיכון. - מה??? אמרו חבריי. שש יחידות של שינון תאריכים? השתגעת?
אבל זה היה שונה לגמרי. זה היה אז שגיליתי שמדובר בנקודת מבט יותר מכל דבר אחר.
והנה בא הסרט כך ראינו והוכיח לכולם את מה שאני יודע מאז גיל 16.

כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.

הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.

האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.

הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.

קיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.

כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]

בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.

שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.

מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?

הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".

כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.

"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש

כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?

בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:

"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."

הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.

במקום מכונות – קונים מניות

אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.

בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.

הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית

למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.

בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.

הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה

אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.

זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.

צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל

סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.

משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.

ידיעה חדשותית מפברואר 2025 סיפרה על העמדתו לדין מחדש של בנימין זאבי באשמת רצח. כתב האישום כבר בוטל בעבר בשל התיישנות, אך בית המשפט הורה לפתוח אותו מחדש ולהעמיד את זאבי לדין באשמת רצח.
התפתחות דרמטית בפרשה כואבת, שלא פוענחה עד תומה, של רצח משנת 1986 של הנער ניסים שטרית.

הסרט ׳רב הנסתר׳ (משחק מילים מבריק של היוצרים), אצלנו באתר, מתאר את הפרשה על כל רבדיה

החושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.