׳געגועי אם׳ הוא סרט שנראה בתחילה כמו קונספירציה שפוגשת קומדיה. ואז הוא הופך לנוגע ללב.
אז בואו נתחיל מהקונספירציה ולמה היא ממש נשמעת סבירה
ב - 1998 הופיעה בגאורגיה קשישה שטענה שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא הבן האובד שלה. האישה, ורה פוטינה, סיפרה שהיא רוסייה במקור ושהתחתנה עם חייל גאורגי ועברה לגור איתו בכפר שלו. היה לה בן שנולד מוקדם יותר, מחוץ לנישואים, ובן הזוג שלה לחץ עליה למסור אותו להוריה ברוסיה. היא עשתה זאת.
מאוחר יותר, הוריה מסרו את הילד לאימוץ מבלי לספר לה. לילד שלה קראו וובה, כלומר ולדימיר. שם המשפחה הוא כאמור פוטין. זהו באמת שמה. כשהיא אכולה רגשות חרטה ואשמה, היא צופה בטלוויזיה ופאום מהדהדת בה ההבנה (הסוביקטיבית): נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין הוא הבן האובד שלה.
גם תאריכי הלידה דומים. עם פער של שנתיים אמנם, אבל זה יכול לקרות אצל ילדים מאומצים בלי מסמכים.
עד כאן, סברה ומקריות, המתחברת לאימא המחפשת את בנה ונאחזת בכל סימן. עם זאת, השם פוטין לא כל כך נדיר וכמובן שהשם ולדימיר נפוץ מאוד....
אז למה שנאמין לה?
מנשה קדישמן היה פסל וצייר בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות, בנוסף לישראל, בארה"ב, קנדה, יפן, הולנד וגרמניה. הוא זכה בפרסים רבים וגם חתן פרס ישראל לשנת 1995 לפיסול.
לכאורה, עולה ציפייה לדמות מודעת למעמדה ומעט נפוחה מחשיבות עצמית, אבל בסרט הכבשה הכחולה עולה דמות בעלת ישירות כובשת, של אדם אינטילגנטי וחושב אך לא מתחכם עם צוות היוצרים או עם סביבתו.
קדישמן הוא אמן טוטאלי. האמנות קיימת בכל מקום בחייו, הוא נמצא בתוכה כשם שהיא בתוכו. אין כל הפרדה בין היצירה לבין האיש. אין גם פוזות וניסוחים קשים להבנה על אבסטרקט ודימויים עמוסי מילים לועזיות או עברית שאיש אינו משתמש בה. יש אותנטיות של אדם, שחי ומדמיין ללא הפסקה ומתאר בפשטות את מה שהוא חושב ומרגיש. זו דמות כובשת מסך, בעלת עוצמה, דמות שכל במאי חולם עליה לסרט תעודה. בז'רגון המקצועי אנשים כאלה מכונים "חורכי מסך."
נדב גדליה מתבונן שוב על המציאות בדרכו האישית, הייחודית.
מי שגדל בחינוך חרדי, היה מדריך בישיבה ובעל תואר שני בתלמוד, מרגיש שייך מאוד גם לעולם הכללי, ה״חופשי״ בלשון החרדים וגם לעולם בו צמח. הוא גם עיתונאי, בלוגר, שחקן ויוצר קולנוע. נע בין שני העולמות ומנסה להביא את הקול האישי שלו, שאינו קשור בהכרח לאחד העולמות האלה באופן ספציפי.
באתר שלנו נמצאים מספר סרטים שלו, השונים זה מזה: ברווק עם אלוהים התיעודי הוא מנסה למצוא זיווג, תוך שהוא מתייסר על שונותו (אי שייכות מגזרית, כמו שהוא מגדיר אותה), שמקשה עליו במציאת בת זוג. בפנסיה העלילתי הקצר הוא נוגע בנקודה הרגישה של יחסי הורים וילדים. הסרט עוסק באדם שכל חייו הוקדשו לפרנסה וחיסכון. כאשר הוא מתעורר לגלות שכל האהובים עליו נותרו מרוחקים או מפוספסים בשל קמצנותו וחומרנותו הקיצונית, הוא מנסה לתקן זאת. אך לא בטוח שעוד ניתן.
מדריך למתבונן האמיץ הוא הסרט חדש ביותר שלו. בסרט זה הוא בוחן את גבולות הז׳אנר התיעודי. הסרט נראה כאסופה מהורהרת של סטוריז, הנארגים לכלל מסר אחד עם הרבה צילומים עצמיים (נדב מופיע בכל סרטיו), בהם הוא מישיר מבט למצלמה בתקריב, כך אנחנו נכנסים עמוק לתוך נשמתו ואולי בכלל לא. כמו ב׳רווק עם אלוהים׳, תמיד מכרסם הספק שמולנו נמצא נדב השחקן, התופר סצנה להנאתו ומעצים את הדרמה מסיבות קולנועיות.
הסרט מתחיל בתשוקה להתנתק מרשתות חברתיות, התראות וגירויים בלתי פוסקים ולהתחבר שוב לעצמנו. לכאורה, שמענו על כך מכל הכיוונים. החל מקואוצ׳רים, מובילי דעה ומשפיענים שמודיעים לנו (דרך פוסטים ויראליים, אלא מה. יחי הפרדוקס) שעלינו להתנתק ועד למערכות ההפעלה בטלפון ובמחשב, שמתריעות בפנינו על זמני מסך מצטברים ועל הצורך בשקט ומיקוד עצמי.
גם באתר הסרטים תוכלו לצפות בהתמכרות חברתית, סרט מניו זילנד שטוען דווקא שאין דבר כזה, התמכרות יחודית לרשתות חברתיות ואת סודות במשפחה - הימורים. איננו מותחים קו שרירותי בין הסרטים. התמכרות היא התמכרות.
מהר מאוד, הסרט עובר לתהייה לא רק על רשתות חברתיות אלא גם על צרכנות, על התשוקה לחומר ועל החשש להישאר לא מעודכן (FOMO). גם כאן, מדובר בחומרים מוכרים, אך האופן בו הם מוגשים הוא היחוד של נדב. זה סוג של רפלקסיה. משעשע, יצירתי ומחכים כאחד: נדב מגיב לשלטים, כרזות ודברים שהוא רואה ברחוב. ההיכרות שלו כאיש מקצוע עם עולם הכתיבה השיווקית מקלף וחושף את המניפולציה שכל תכליתה היא לגרום לנו לרכוש עוד ועוד.
קחו כדוגמה ניגודית את הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית, גם הוא באתר. סרט זה עוסק בתופעת הצרכנות ההמונית והערצת המותגים. הוא כולל ראיונות עם מומחים וחוקרים אקדמאיים, בשילוב חומרי ארכיון. ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳ לעומת זאת, זהו נדב נטו, אישי וסוביקטיבי.
צפו כאן בקטע קצר מתוך הפתיחה של מדריך למתבונן האמיץ:
לצפייה ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳
אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?
דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.
תמונה אחת בעיתון, אישה מבוגרת בעלת גוף מקומט ועינים מלוכסנות לבושה בחליפת צלילה מרופטת, צוללת בעוצמה בין הגלים כשרשת הדייגים בידה ובמבט חודר, היא מביטה במצלמה. זה כל מה שהיה צריך בשביל דליה גרסטנהייבר לעזוב את האיזור הבטוח שלה, הבית והחברים בישראל ולצאת למסע בלתי נתפס אל מה שלימים יהפך לסרט הדוקומנטרי הנשים של הים.