מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.
אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.
בחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.
אם גם אתם חושבים פעמיים לפני שתספרו שאתם מרגישים רע (״כדי לא להטריח״), יש לכם כלי עבודה מכל הסוגים (״כדי לא להיתקע״), צופים במדריכי עשה זאת בעצמך - DIY (״כדי לא להיות תלויה במישהו אחר״), כנראה שאתם היפר עצמאים, הגדרה שנוסחה והוגדרה יפה בכתבה הבאה.
הסיבות לכך מגוונות, החל בבושה, חשש מסירוב או חוסר רצון להיות חייבים ועד לטראומות שוגרמות לנו לא לסמוך על איש פרט לעצמנו.
באתר הסרטים תמצאו את הסרט מותר לבקש עזרה, סרט תיעודי מניו זילנד.
ישנם באתר הסרטים כמה וכמה סרטים ששמם מתחיל ב״כל האמת על...״ - כך גם הסרט על תעשיית התרופות. אך בניגוד לסרטים אחרים, שבדרך כלל בודקים מיתוס עממי בצורה מדעית, אז כאשר הדבר מגיע לתעשיית התרופות, קשה הרבה יותר לחשוף את האמת.
האם זה בגלל שתחום התרופות פחות מדעי, נניח ממזון אורגני? - ברור שלא. הסיבה שקשה יותר לדעת את כל האמת היא בגלל הסתרה, השתקה וסירוב לשתף פעולה מצידן של חברת התרופות.
הדברים שעולים בסרט קשים. אך חוסר שיתוף הפעולה מצד חברת התרופות, מעלה את החשד שאותה אמת שהסרט מנסה לחשוף, קשה אף יותר.
המטרה של הסקירה הזו היא לא רק לספר על הסרט, אלא גם להביא זוויות שלא נאמרות בו. כולל כאלו שמאירות את הצד של חברת התרופות. כן כן, יש בהחלט צד כזה. קל ומתבקש לצייר חברות אלה כמפלצות חמדניות, אטומות ומרושעות. גם קל להביא הוכחות לכך שזה אמיתי. ואף על פי כן, יש גם צד שני. ההגינות מחייבת לדבר עליו.
קראו בהמשך את ״כל האמת״, גם על הסרט, בסקירה הזו.
הרפתקנים, מדענים ולפעמים גם אנשים דתיים עסוקים בחיפוש סימנים לאמיתות הנאמר בתנ״ך, עם דגש על חמשת חומשי התורה.
כמי שליווה ארכיאולוגים בצילומים במשך שנים, התרשמתי פעמים רבות שתפיסת עולם ודעה פוליטית מתערבבת פעמים רבות במחקר ומנחות אותו. כאילו סימנו מסקנה ואז יצאו לחפש להוכיח אותה אד-הוק. בדרך, התעלמו מראיות סותרות או שהמציאו פרשנות פתלתלה לממצאים מביכים.
האם זה מקרי שהחוקר החילוני הגיע למסקנה שדוד המלך לא היה קיים או שהיה מלך קטן ובלתי נחשב? - האם זה מקרי שחוקר מאמין, מצא עדויות לחציית בני ישראל את הירדן? והאם זה מקרי שמגישת הסרט ״סודות ארון הברית״, מצרייה במקור, טוענת שמדובר בסיפור פרעוני שהעברים ניכסו לעצמם?
צריך להודות בצער שארכיאולוגיה, באופן אידילי מבוססת ראיות, הצלבות, ממצאים ותהליכים לוגיים מורכבים של הוכחה והפרכה, נפלה גם היא שדודה, כמו כל מדעי הרוח והחברה, בשבי ה״אג׳נדה״.
האמון הציבורי במוסדות חברתיים צונח כל יום. בעבר, היו אלה הפוליטיקאים והעיתונאים שזכו לאמון נמוך. אחר כך צנח האמון בבתי המשפט. הצבא היה הבא בתור לאבד את האמון, בעיקר אחרי ה - 7.10.2023.
והאקדמיה? - ככל שגדלה שינאה יוקדת לישראל, שיצאה ממי שמתיימרים להשקיף על המציאות בעיניים מפוכחות, תוך היצמדות והדהוד תאוריות קונספירציה, כך קטן האמון במה שמכונה מדעי הרוח. ולמען האמת, הם כלל אינם מדעים, בואו נודה בכך (פרט לפילוסופיה). הם הוגדו ככאלה מסיבות של יוקרה בלבד, בגלל שהאוניברסיטה הפכה במאה ה - 20 לכלי לקישוט קורות החיים. אחד הסימנים לכך הוא בשכר הלימוד המטורף, בעיקר בארצות הברית. הצידוק לכך: ״אתם תרוויחו את זה בשוק העבודה. זו השקעה לכל דבר.״
בשניים האחרונות נראה שהעסק נסדק מעט. וזה מצוין.
אבל בואו נחזור לנושא, הרי התכנסנו כאן כדי לדבר על ארון הברית. הסרט שלפניכם הוא ניסוי מעניין, קצת פרוע, לשחזר את ארון הברית דרך בנייה שלו, תוך היצמדות לתיאור המקראי שלו מספר שמות.
האדם המאמין יגיד ״זה לא איך שבונים, זו רוח האלוהים שבתוכו״.
אבל בסרט הזה, הצוות המעט פרוע (במובן החיובי והמרענן) מנסה לבדוק תאוריה פרטית, על פיה הארון היה בעצם קבל חשמלי והניצוצות שתוארו כיוצאים בין שני הכרובים, כשחרור של חשמל שנאגר בתוכו.
מענין.
הסרט נע בין השערות רציניות לבין חיוך ובהחלט מעלה נקודות למחשבה.
צפו כאן בסקירה שלנו על הסרט:
צפו כאן בסרט סודות ארון הברית
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
