מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
צריך להודות: בישראל יוצרים סרטי שכול, שבי והלם קרב ברמה גבוהה ובמספרים גבוהים. אולי הגבוהים בעולם. זו אליפות עולם שאיש לא רוצה להיות בה במקום הראשון.
אז קבלו מספר רעיונות והפניות:
ובכל נפשך - סרט על רס"ן רועי קליין
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/with-all-your-soul-he/582
נחשון וקסמן - הספירה לאחור
סרט המתאר את החטיפה וניסיון החילוץ הטרגי של החייל נחשון וקסמן ז״ל.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/nachshon-waxman-countdown-to-death-he/536
ראיתי ילד השדה - סרט על ערן שמיר, קצין בסיירת צנחנים
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/yeled-hasadeh-he/584
הבית על המים - סרט עלילתי על נפגע הלם/תגובת קרב ומשפחתו
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-house-on-the-water-he/401
ערים בלילה - סרט תיעודי על לוחמים שנפלו בבי. חלקם לקו בהלם/תגובת קרב
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/awake-at-night-pow-doc-he/825
הלכו בשבי - סרט על שבויי גוש עציון בירדן במלחמת השחרור
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/captives-he/518
היומן - סרט עלילתי על טקס הנצחה. אזהרה: סרט מקאברי. אנחנו מאוד אוהב אותו, אבל יש אנשים שעשויים להיעלב.
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/the-diary-he/406
שמח שאתה חי - סרט תיעודי על התמודדות עם הלם קרב במופע תיאטרון מוסיקה
https://filmdiy.app.movie-discovery.com/movie/happy-you-are-alive-he/499
שמחים להכריז על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים, המשוררות והסופרות, הראשון עבורנו.
הירשמו להקרנות הפסטיבל כאן או הגיעו להקרנות ברחבי הארץ, על פי בחירתכם.
זהו פסטיבל מיוחד במינו: במקום להחליט עבורכם במה תצפו והיכן, יצאנו בקול קורא עם מספר סרטים העומדים לרשותנו. היזמנו ספריות ויחידים להרים את הכפפה, לבחור סרט מתוך המאגר ולארגן עבורו הקרנה.
הצענו גם שתארגנו דיון או שיחה בעקבות הקרנת הסרט. השיחה לא חייבת להיות מועברת על ידי מומחה או חוקר-ת. אפשר גם לדבר באופן אישי, למשל על הדרך בה ספר או כותב השפיעו עליכם.
לשמחתנו, נענו לפנייתנו מכל רחבי הארץ: מבאר שבע בדרום ועד מרום גולן שבצפון.
האיגרת המשודרת (הנגן שבהמשך) מדברת על פסטיבל סרטי המשוררים והסופרים וגם על סרטים חדשים וסרטים אקטואליים. איגרת מושקעת, עם עריכה קפדנית. מוזמנים לצפות.
תמליל האיגרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים.
לכל מי שנמצא כאן בפעם הראשונה, זוהי האיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
איגרת משודרת, ניוזלטר וידאו, פודקאסט מצולם -- איך שלא תקראו לזה.
באיגרת הזו, שמצולמת בערך אחת לחודש אני מנסה להמליץ על סרטים מתוך מאגר מובי דיסקברי הרלוונטיים לאותו חודש. הבסיס הוא ימי שנה, חגים, אירועים אקטואליים וסרטים חדשים.
האיגרת של הפעם כוללת את כל אלה.
מותה של העיתונאית שירין אבו עאקלה מסעיר את התקשורת העולמית והישראלית. במאבק הזה נפגעים אנשים רבים, כל יום, אבל יש כללים ברורים לגבי מי שתופס כותרות ומחזיק אותן יותר מ - 24 שעות.
במקרה הזה, התקשורת, באקט נרקיסיסטי טיפוסי, מדרגת פגיעה בעיתונאי בתור הדבר החשוב ביותר בעולם.
מבלי להתייחס ערכית לסולם העדיפויות הזה, אני רוצה לספר לכם על סרט-תחקיר שאני עצמי יצרתי לפני די הרבה שנים. אמנם באיגרת הזו אני בדרך כלל סוקר סרטים של אחרים אבל הפעם, במקרה, מדובר בסרט שלי. כותרתו היא פרשת א-דורה, ספין או סמל. את השם הקולע אגב נתן איתי לנדסברג נבו, שהיה אז עורך תוכנית התחקירים מבט שני, במסגרתה שודר הסרט.
מוחמד א-דורה היה ילד שנקלע לחילופי אש בין צה״ל לבין חמושים פלשתינים בצומת נצרים ברצועת עזה. השנה היא 2000, תחילתה של מה שנודע אחר כך כאינתיפאדה השניה. במקום היה גם צלם של הערוץ השני הצרפתי. הוא קולט את הילד ואביו מתחבאים מאחורי חבית, אחוזי אימה. אחרי כמה דקות המצלמה חוזרת לשם ואנחנו רואים את הילד שרוע על האדמה ללא תנועה ואביו מעליו. הילד, כפי שהתברר ונטען אחר כך, נהרג. האב נפצע ושוקם.
החומר מגיע לעיתונאי הרשת שארל אנדרלן. אנדרלן לא היה בשטח. הוא צופה בחומרים ומקליט קריינות רקע הקובעת באופן חד צדדי כי צה״ל ירה בילד.
העולם מתפוצץ. הנשיא קלינטון מתייחס באופן אישי לפרשה ומתחיל מחול שדים מטורף, שכל כולו האשמה של צה״ל ומדינת ישראל, היורה לכאורה במזיד באזרחים תמימים ובלתי מעורבים. איש בעולם אינו חוקר את הפרשה לעומקה בחיפוש אחר ממצאים.
ישראל הרשמית נכנסת למגננה ועמדת התנצלות. מבצעת תחקיר ומארחת בשטח עיתונאים בינלאומיים, בניסיון להוכיח כי לא היתה כלל זווית ירי בין כוח צה״ל לבין מוחמד א-דורה ואביו. זה רק הופך את הדברים לגרועים יותר. העיתונאים מציגים את הקצינים הישראלים כנלעגים. דובר צה״ל מחליט לשנות גישה וגוזר על עצמו דממה מוחלטת.
אבל את כדור השלג אי אפשר לעצור. א-דורה, כפי שרומז שם הסרט, הופך לסמל. סמל לתמימות הילדותית אל מול הרוע של הכיבוש. החולשה אל מול הכוח המופעל ללא שיקול דעת. מעשי טרור, כולל כריתת ראש של יהודי שבוי, מבוצעים בשם הנקמה על מותו של מוחמד א-דורה. העסק הופך לסיפור של תקשורת, של דימויים ושל סמלים. זה כבר מזמן לא סיפור של מיקום כוחות יורים, זהות כלי נשק וזוויות. כל אלו לא מעניינים יותר.
בדיוק כמו בסיפור של שירין אבו עאקלה: יש מי שממהר לקבוע עובדות ויש מן הצד השני מי שמאזין למנגינה שהוא רוצה לשמוע ולא דורש הוכחות.
עולם כמנהגו נוהג.
אז מה קרה אחר כך בפרשת א-דורה?
קבוצת אזרחים מתחילה לחקור את הנושא על דעת עצמה, במשאבים עצמיים. הענין מגיע גם לבתי משפט ולתביעות דיבה. עשיית הכתבה הביאה אותי בין למסדרוןו צפוף של בית המשפט בפריז, Palais de Justice וגם למסדרונות בית המשפט העליון. ראיתי גם דוחות בליסטיים מפורטים, אנימציות עם הדמיות וגם שיחה מוקלטת מאוד משונה עם הצלם שתיעד את האירוע.
והיה גם את העיתונאי, נשוא הכתבה, שארל אנדרלן. הוא איים שאחרי צאתו לפנסיה יתבע את כולם, כולל אותי. הוא כבר מזמן יצא לפנסיה. התביעה עוד לא הגיעה.
כאז כן עתה, ראיתי קרב בין כאלו שיצירת תודעה ציבורית היא בעיניהם מטרה עליונה, לעומת אלו שחשיפת עובדות ללא משוא פנים היא משימת חיים. אלה ואלה לעולם לא יוכלו לתקשר זה עם זה. צד אחד מחושב, צד אחד תמים.
ועשו את החשבון לבד למי הכוונה במקרה של אבו עאקלה.
ונעבור לקומדיה!
דון ז׳ואן בגליל הוא סרט חדש במאגר, סרט בהפקה של שאדי סרור, שגם משחק בתפקיד הראשי ושל הבמאי נעמן בישארה, שכתב את התסריט.
הסרט, גם בעיני יוצריו, הוא קומדיה קלילה, נטולת היומרות והנפיחות שמאפיינות פעמים רבות סרטים הנעשים באזורנו, ששואפים ללא פחות מלשנות את העולם.
באופן מכוון - ואני מודה שלא שמתי לב לכך בהתחלה, הסרט הוא נטול מדינה: אמנם כל הסרט בערבית, אבל אין בו שמות של ערים ושכונות אמיתיים, אין שלטי רחובות ואין אפילו מספרי מכוניות. יחד עם זאת, זהו אינו סרט מדע בדיוני. הוא מתרחש בשום מקום ובכל מקום. יש בו גם מימד חתרני: יש בו אינטימיות, קללות, עישון מריחואנה בפומבי, נפיחות וגם אישה משוחררת ועצמאית אחת. דברים שקשה למצוא בסרט ערבי (לדברי יוצריו עצמם).
למפיקה הוותיקה והמוערכת אסנת טרבלסי, לשעבר יושבת ראש הפורום הדוקומנטרי, יש הרבה סרטים במאגר. לאחרונה נוספה עוד אסופה. סרטים חברתיים סרטים המתארים סיורים אישיים, אנשים ותופעות ממגזרים מוכרים פחות וגם סרטים עם אמירה פוליטית נוקבת. ביניהם סרט ערבית, שמתאר תרבות שגם אני גדלתי עליה, של הטקסט הישראלי כל כך של צפייה בסרט מצרי בכל יום שישי אחר הצהרים וגם דם חם, בבימויו של ארתור אברמוב, המתאר את המירוץ לפסגת הספורט העולמי בקיקבוקסינג של דניאלה ושל אוהד, תוך שהם מתמודדים במקביל עם מסורות משפחתיות קשוחה ועם עצמם.
נצפה בקטע מתוך דם חם.
מכירים את הביטוי ״הנדסת תודעה״? נעשה בו שימוש מרובה בזמן האחרון.
הסיפור הבא ממחיש אותו פעם נוספת.
מטא, לשעבר פייסבוק, מנסה בכל כוחה למנוע חקיקה שתגביל את פעולתה. אחרי שפנייה ישירה למחוקקים לא עזרה, היא פנתה לדרכים ערמומיות יותר. עומר כביר מדווח בכלכליסט כי תחקיר של וול סטריט ג׳ורנל מצא כי עמותה עלומה מממנת תוכן בכלי תקשורת. תוכן שקורא לא להטיל חקיקה על פייסבוק.
נשמע לכם מוכר? - אתם צודקים. ישראל מלאה בעמותות של ״אזרחים למען…״ ובמכונים שונים שעוטפים פרסומים אינטרסנטיים במילים כמו מחקר, סקר, לאומי, אזרחי, חופש, זכויות וכן הלאה. יש אכן מחקרים וסקרים מאחורי הפרסומים האלה, אבל תוצאת המחקר ידועה עוד לפני נערכו והשאלות בסקרים מנוסחות בצורה מניפולטיבית.
רובנו יודעים או משערים את קיומם של הדברים האלה, אבל מי שממש יצר תחקיר ענק על התשעייה הזו הוא יוצרי הסרט אם יש ספק. למעשה, הוא מבוסס על הספר ׳סוחרי הספק׳. תחקיר הסרט מתאר איך חברות הטבק נטעו במשך שנים בתודעה הציבורית ספק לגבי הנזקים שהסיגריות גורמות. הם גייסו מובילי דעת קהל, מדענים, מנחי תוכניות ועיתונאים כדי לפמפם את התחושה שהוויכוח על הנזקים של הסיגריות עוד לא הוכחו כחד משמעיים.
הם ידעו היטב שהסיגריות מזיקות. מחקרים פנימיים שלהם, שהם גנזו, הוכיחו זאת. אבל הם קנו זמן. הזמן הזה איפשר להם להרוויח מיליארדים, תוך שהציבור והמחוקקים כאחד משוכנעים שמדובר בוויכוח לגיטימי בין מצדדי ושוללי הסיגריות ובעוד אלפי אנשים מתים מנזקי העישון. מה שמרתק בסרט הזה ובספר שהוא מבוסס עליו, הוא התיעוד המדויק והעדויות הפנימיות שמובאות בסרט, המוכיחים שאנחנו כולנו רק כלי משחק.
מכאן חשיבותם הגדולה של סרטים מסוג זה ושל פיתוח של מה שמכונה אוריינות מידע: פיתוח חשיבה ביקורתית כלפי מסרים שמונחתים עלינו השכם והערב.
האיגרת הזו משודרת על סף חודש יוני ואנחנו משיקים מה שבתקווה יהפוך למסורת: חודש של סרטים על משוררים וסופרים, משוררות וסופרות. יצאנו בקול קורא ספריות ויחידים לערוך הקרנות ולקיים לצידן דיונים ומפגשים.
החודש ייערכו כאלו מבאר שבע ועד מרום גולן. מרמת גן ועד תל אביב.
הירשמו לפסטיבל בקישור הזה
מערך הספריות באוניברסיטת בר אילן היה בין הגופים שנענו לאתגר. מיטל נג׳אתי וד״ר חיה בינוסוביץ יזמו וארגנו שיח לאחר הקרנת הסרט משהו על רוח תזזית, בו ישתתפו חוקרי וחוקרות ספרות מהשורה הראשונה באירוע היברידי שיתקיים ב - 7.6, ח׳ בסיוון, בלובי של מערך הספריות והמידע, בניין 401, אוניברסיטת בר אילן, בשעה 12:00
מה זאת אומרת אירוע היברידי?
המשמעות היא שהשיח ישודר במקביל ובזמן אמת לקהל מקוון. כל שצריך הוא להירשם. בחינם.
גם הספרייה העירונית בבאר שבע נרתמה לענין. צוות הספרייה (אילנית, שלומית וגילי) בחר שלושה סרטים העוסקים במשוררים. הסרטים יוקרנו בימי ראשון בערב במהלך חודש יוני 2022.
האסופה נקראת בין שני קצוות.
ההרשמה כאן
האיגרת הפעם היתה ארוכה מהרגיל, בגלל שהיו נושאים רבים וסרטים רבים. במילים אחרות - צרות טובות.
צפייה נעימה.
ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.
בחור טוב, סרטו של נועם ילינק, מצייר בתחילתו דמות סטריאוטיפית של בחור ישיבה מסור, קצת בוק, קצת חנון. סבו הקשיש מבקש מגיבור הסרט להיות יותר איתו. הבחור הטוב שלנו נקרע בין חששו מביטול תורה לבין הכבוד לסבו, אבל חברים - הדילמה רק החלה.
אל בית הסב מגיעה עובדת זרה יפהפיה. בתוך הדממה של הבית השקט, האנרגיות מתחילות לבעור ללא מילים. השתיקה רק מוסיפה לעוצמת הרגשות.
בשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.