אקטואליה, פוליטיקה וסכסוך

בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.

בימים אלה מלאו 80 שנה להטלת פצצות הגרעין על יפן, שהביאו לכניעתה. הסרט דוד יעקב והפצצה שבאתר, עוסק בג׳ק, אחד המדענים שסייעו בייצור הפצצה.
הסרט נעשה על ידי אחיינו, טים. גיבור הסרט תמיד היה פשוט ״הדוד ג׳ק״, אדם צנוע ומאופק, שמעולם לא דיבר על עברו. טים מקלף את העבר בסבלנות ויסודיות ומגלה איך הפך הסטודנט המצטיין לחבר בצוותים הסודיים של פרויקט מנהטן.
ממדי ההרס והחורבן היו עצומים. בכתבה הבאה תוכלו לראות תמונות ולקרוא עדויות של ניצולים ושל אנשים שעוסקים עד היום באיתור חלקי גופות. אלפים מתו ביסורים, מכוויות ומסרטן, אחרי שנחשפו לחום העצום ולחומרים הרדיואקטיביים.

מדוע בחרה ארצות הברית בהטלת פצצות גרעיניות על פני פלישה קרקעית ליפן

ויכוח היסטורי מתנהל עד עצם היום הזה על הצידוק המוסרי והאסטרטגי של הטלת הפצצה. על פי אחת הסברות, האמריקאים הגיעו למסקנה שהיפנים יילחמו עד מוות, עד אחרון האזרחים, כולל ילדים וזקנים. 

הסרט יפן מתחמשת, אצלנו באתר הסרטים, מספר על המהפך האדיר שנוצר אצל אחת המדינות המסקרנות והניגודיות בעולם - יפן.
ממדינה שנשבעה לא להילחם עוד לעולם, למדינה שבונה את הצבא השלישי בגודלו בעולם.

ב - 1945, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, יפן הכניסה לחוקה שלה את סעיף 9, קובע שהיא לעולם לא תיזום מלחמה על מדינה אחרת.
אומרים שצריך שניים לטנגו וזה היה המצב גם כאן: ארצות הברית, שניצחה במלחמה והכריעה את יפן בשתי פצצות אטום, ניסחה בעצמה את הסעיף הזה בחוקה. בכך היא רצתה להבטיח לעצמה שהאויב האכזר והמתוחכם שהיה לה, לא ישוב לתקוף אותה.
הצד השני היה היפנים עצמם, שעברו שינוי מוחלט והחליטו לנטוש את דרך המלחמה.
זה פשוט התאים לכולם.
עד שזה לא.
בכך עוסקים הסרט ׳יפן מתחמשת׳ והרשומה הזו.

אנשים רבים חושבים שהיסטוריה היא רצף של תאריכים ושמות הדורשים שינון. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שכך לימדו אותנו בבית הספר.
אך למעשה, היסטוריה היא ענין של נקודת מבט. היא רחוקה מלהיות רק תיעוד יבש של מה שקרה. כאשר מתחילים לנסות להבין מה גרם למה ומה השפיע על מה, הדבר הופך מענין פי כמה.
איכשהו, החלטתי לבחור במגמת היסטוריה בתיכון. - מה??? אמרו חבריי. שש יחידות של שינון תאריכים? השתגעת?
אבל זה היה שונה לגמרי. זה היה אז שגיליתי שמדובר בנקודת מבט יותר מכל דבר אחר.
והנה בא הסרט כך ראינו והוכיח לכולם את מה שאני יודע מאז גיל 16.

כרזת הסרט אדמה יתומהאורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטושל הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:

דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?

מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.

שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.

מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?

הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".

כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.

"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש

כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?

בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:

"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."

הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.

במקום מכונות – קונים מניות

אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.

בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.

הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית

למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.

בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.

הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה

אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.

זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.

צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל

התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.

ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.

אני הייתי שם בצבעהוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה: