לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
הקרנת הסרט בובה ממוכנת חתמה את חודש פסטיבל המשוררים ונערכה במרום גולן, על רקע רצף התלים - הרי הגעש הכבויים של רמת הגולן. נוף דרמטי לאירוע מרגש, שכלל שיחה פתוחה על התמודדות נפש. צפו באיגרת של חודש יולי 2022, שם אנחנו סוקרים את הפסטיבל שהיה, מציגים כמה סרטים חדשים ואירועים עתידיים במאגר הסרטים.
צפו כאן
אירוע היברידי ברמת הגולן: סרט על הסופרת אידה פינק
עוד לא יבשו דמעות ההתרגשות מההקרנה במרום גולן וכבר מתוכנן עוד אירוע היברידי, הפעם של סרט על אידה פינק - הגן המפליג למרחקים, במרכז הקהילתי גולן, ספריית אשכול אופק. אידה פינק חיתה בישראל, אך כתבה בפולנית. ספריה תורגמו לעברית והיא סופרת אהובה ומוערכת מאוד. הקרנת הסרט תתקיים ב - 21.7 (כ״ב תמוז) בשעה 20:00. לאחר הסרט תיערך שיחה בהנחיית דבורה מוי, אשת ספרות ושירה. השיחה תשודר לצופי האון ליין. הירשמו כאן (בחינם) לאירוע הוירטואלי או הגיעו למרכז קהילתי גולן (אשכול אופק) לאירוע הפיזי. תודה לעדי קרוב, מנהלת הספרייה האזורית גולן, על ארגון, יוזמה ודחיפה של האירועים האלה.
פסטיבל סרטי אהבה לט״ו באב
אנשי המישור, אנחנו אוהבים גם אתכם, למרות הלחות הנוראה! - במהלך אוגוסט יתקיים במדיה-טק בנתניה רצף של אירועים היברידיים של הקרנות סרטים, מפגשים והרצאות. כולם סביב אהבה, זוגיות ורומנטיקה, המעסיקים אותנו כל השנה בכלל ובט״ו באב בפרט. על התוכנית והבחירה האמנותית מנצחת סילבי אלמוג, מנהלת רשת הספריות העירוניות נתניה (מדיה-טק).
לטובת הנגישות, תמליל האיגרת המשודרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים, לאיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
חודש הספר הסתיים. במהלכו השקנו וביצענו פסטיבל סרטי ספרות. היקרנו בספריות אקדמיות, ספריות ציבוריות ובתים פרטיים שלל סרטים על משוררים וסופרים, ביניהם ארז ביטון, דליה רביקוביץ׳, אגי משעול, חזי לסקלי.
מי שבחר את הסרטים היו המארגנים. הם גם החליטו על אופי המפגש, הדיון, השיחה או ההרצאה.
עבורי זו היתה חוויה נהדרת ועוצמתית. גמעתי קילומטרים רבים, מבאר שבע דרך תל אביב ועד לצפון רמת הגולן, פגשתי אנשים ובעיקר הופתעתי לטובה מהדרכים המגוונות בהן המארגנים בחרו לקיים את האירועים.
הסיבה להפתעה נעוצה באופי הפסטיבל: בפסטיבל סרטים מסורתי, יש צוות ניהול אמנותי, המחליט אילו סרטים לבחור ובאילו אירועים ללוות אותם. כאן, אתם בחרתם הכל.
האירועים שליוו את הסרטים נעו בין דיון אקדמי מלומד, שיחה חופשית בה כל אחת ואחת אמרו את דעתם על הסרט ועד למפגש מרגש במיוחד, שחתם את הפסטיבל, בו מתמודדת נפש חלקה עם הקהל את סיפורה.
כל ההקרנות היו היברידיות, כלומר קהל מקוון (און ליין) צפה בסרטים במקביל להקרנה בספרייה. את המפגש והדיון העברנו בשידור ישיר מהמקום.
כלומר, ניסינו להעביר -:)
בחלק מהמפגשים הייתי עצמי המנחה. קצת קשה לצלם, להקליט, לשדר ולהנחות בו זמנית… לא תמיד זה הצליח, אבל זו פעם ראשונה וכולנו למדנו את הפורמט.
פעמיים, בשני המקרים בסרט על דליה רביקוביץ׳, תשתית האינטרנט במקום פשוט קרסה, כנראה מהתרגשות.
אבל כל המפגשים הוקלטו וזמינים בעמודי הסרטים.
אני מאוד מקווה שנהפוך את האלתור הספונטני הזה, שאין מאחוריו שום משרד ממשלתי, עמותה או מוסד, למסורת מופלאה.
ייתכן כי אתם שואלים את עצמכם למה לטרוח: הסרטים זמינים במאגר הסרטים של הספריות או במובי דיסקברי. שכל אחד ואחת יצפו מתי שמתחשק להם!
זה בדיוק הענין: צפייה בסרטים ב - וי.או.די היא חוויה אישית ברוב המקרים. אין כמעט עם מי לחלוק את החוויה בזמן אמת. אנחנו מנסים להעשיר את החוויה ואת המימד החברתי.
ולמה היברידי? - כדי לאפשר לכל שלא יכול להגיע, בין אם בגלל מרחק, קשיי תחבורה או סיבות בריאותיות, להשתתף גם כן.
ואם אתם מארגנים של אירוע כזה, אל תדאגו: האנשים שבאמת רוצים להשתתף, תמיד יגיעו להקרנה הפיזית. האירוע ההיברידי מאפשר פשוט להרחיב אותו.
לאחרונה התחלנו במסורת חדשה והיא שיחות עם יוצרות ויוצרי סרטים. נביא אותן בהמשך ונהפוך אותן לזמינות לכל. השיחה הראשונה נערכה עם מולי לנדסמן, במאית ״סיפור המתחיל בתמונה״, שהקרנה היברידית שלו נערכה במרכז תרבות אניס. כעת נמצאות בעריכה שיחות עם ציפי קרליק, במאית הסדרה "301 פדויים", העוסקת בפדויי השבי של מלחמת יום הכיפורים ועם טלילה פרנק, במאית הסרט "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", שמגולל את סיפורם של מאות יתומים שהגיעו בדרך לא דרך לישראל בתקופת השואה. באחרית ימיהם, הם יוצאים למלחמה על הכרת המדינה בהם.
המלצת החודש: לאחרונה עלה לכותרות נושא הנידה וטהרת נשים, סביב קמפיין לעידוד הנידה, שנטען לגביו שלא היה גילוי נאות שהוא בתשלום. הויכוח עורר שיח ציבורי נרחב בעד ונגד הנידה והטבילה, כולל סיפורים אישיים.
בהקשר זה שמח להמליץ על שני סרטים מאוד מנוגדים באופיים: ״טהורה״ התיעודי של ענת צוריה והסרט ״שתזכי״ של הדס כהנא שליסל.
זהו הפעם. צפייה נעימה.
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.