דוד מרכוס הוא האלוף הראשון בצה״ל. הקצין האמריקאי הבכיר המעוטר, לוחם ללא חת במלחמת העולם השניה, הגיע לישראל כדי לסייע לה להקים את צבאה הצעיר. ירי שגוי של שומר לילי באזור ירושלים מקפד את חייו, בגיל 47. הסיפור המרתק והטרגי הזה מתרחש בתקופה בה לא היה תיעוד מצולם רב. אך במאגר הסרטים תוכלו למצוא את הסרט אני הייתי שם בצבע, הכולל צילומים רבים בצבע, שנחשב נדיר ויקר באותם ימים. מי צילם ואיך הגיעו החומרים לבמאי אבישי כפיר? הכל באיגרת המשודרת.
עוד באיגרת - סקירת סרטים לקראת יום היערות הבינלאומי ויום תסמונת הדאון הבינלאומי.
תיאטרון הח׳אן מעלה בימים אלה הצגה על בסיס ספרו של אלי עמיר ׳נער האופנים׳ ואנחנו נספר לכם על הסרט טאראב,בו הוא יוצא למסע תרבותי והיסטורי במקורות ההשראה ובתהליך הקליטה וההתערות בישראל, יחד עם הבמאי בוריס מפציר: זה הגיע מהמזרח וזה הגיע מהמערב.
והרשו לי לצטט דברים שאלי עמיר אומר בסרט, המופיעים גם באיגרת המשודרת. הדברים נאמרו לפני שנים, אך מקבלים עכשיו משנה תוקף:
"...החרדה שלך מחורבן הבית השלישי, הבית הזה. כי אתה יודע מה היה שם.״
צפו כאן באיגרת המשודרת
אורי משיח גר בתל אביב עם אמו ואחותו, יש לו כלבה חמודה והוא עובד בחניון. אבל לפני כל אלה, הוא אוהד של מכבי תל אביב.
אין ספק שאורי הקריב את חייו על המזבח הצהוב-כחול. כל אוהד מכיר את אורי וגם כנראה שכל שחקן. אבי נימני הוא חבר אישי של אורי ואם היית רוצה ליצור אתו קשר כדי להזמין אותו לבר מצווה או כל דבר אחר היית צריך רק לדבר עם אורי ולגעת בלבו. משהו שכנראה לא קשה במיוחד לעשות מכיוון שאורי הוא אדם בעל לב ענק, אלטרואיסט מעל ומעבר. הסרט יש לי קבוצה להציל הוא סיפורה של הקבוצה ובעליה המתחלפים, אבל יותר מכל זהו סיפורו של אורי, סיפור אהבה אמיתי.
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.
׳געגועי אם׳ הוא סרט שנראה בתחילה כמו קונספירציה שפוגשת קומדיה. ואז הוא הופך לנוגע ללב.
אז בואו נתחיל מהקונספירציה ולמה היא ממש נשמעת סבירה
ב - 1998 הופיעה בגאורגיה קשישה שטענה שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא הבן האובד שלה. האישה, ורה פוטינה, סיפרה שהיא רוסייה במקור ושהתחתנה עם חייל גאורגי ועברה לגור איתו בכפר שלו. היה לה בן שנולד מוקדם יותר, מחוץ לנישואים, ובן הזוג שלה לחץ עליה למסור אותו להוריה ברוסיה. היא עשתה זאת.
מאוחר יותר, הוריה מסרו את הילד לאימוץ מבלי לספר לה. לילד שלה קראו וובה, כלומר ולדימיר. שם המשפחה הוא כאמור פוטין. זהו באמת שמה. כשהיא אכולה רגשות חרטה ואשמה, היא צופה בטלוויזיה ופאום מהדהדת בה ההבנה (הסוביקטיבית): נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין הוא הבן האובד שלה.
גם תאריכי הלידה דומים. עם פער של שנתיים אמנם, אבל זה יכול לקרות אצל ילדים מאומצים בלי מסמכים.
עד כאן, סברה ומקריות, המתחברת לאימא המחפשת את בנה ונאחזת בכל סימן. עם זאת, השם פוטין לא כל כך נדיר וכמובן שהשם ולדימיר נפוץ מאוד....
אז למה שנאמין לה?
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.