אנשים המתנהגים באופן קיצוני מעוררים בנו התפעלות ואימה בו זמנית. מצד אחד, מפחיד להיות בקרבתם. הם חסרי מעצורים ועלולים לפגוע בנו, נפשית או פיזית. מצד שני, חוסר האכפתיות שלהם מהתוצאות, הנכונות להסתכן, המילים שיוצאות מפיהם בלי לחשוש מהתוצאות, התעוזה לקחת סיכון, המסירות למה שחשוב להם - כל אלה גם מעוררים הערכה, לפעמים גם קינאה.
יש שכירים שכאשר שומעים על אי היציבות של העצמאי, ינודו בראשם ויאמרו שלא יעמדו בכך. ויש שהופכים לעצמאים בעצמם. כל מי שמכיר או עבד עם פוליטיקאים יודע לאיזו כמות של שינאה ותככים הם נחשפים וסופגים יום יום. יש מי שהדבר מרתיע אותם. אחרים נמשכים לכך כמו למגנט. קיצוניות עשויה להיות גם מושכת וגם מרתיעה.
ישנו מיגזר אחד בו כמות האנשים חסרי המעצורים גדולה במיוחד. אתם בודאי חושבים על אסירים וזה נכון. אבל יש עוד ציבור כזה: מנהלים.
ואותם אנשים, לא רק שאינם מוחרמים, אלא שרוב האנושות מחפשת את קרבתם! למרות שידוע שרובם חסרי מעצורים, חסרי אמפתיה, אדישים לסבל הזולת ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
כן, זה מדעי.
צפו בוידאו בסקירה של שני סרטים מהמאגר, העוסקים בדיוק בטירוף של מנהלים, מנקודת מבט מדעית.
לצפייה ב׳אגונומיקס׳
שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
הרפתקנים, מדענים ולפעמים גם אנשים דתיים עסוקים בחיפוש סימנים לאמיתות הנאמר בתנ״ך, עם דגש על חמשת חומשי התורה.
כמי שליווה ארכיאולוגים בצילומים במשך שנים, התרשמתי פעמים רבות שתפיסת עולם ודעה פוליטית מתערבבת פעמים רבות במחקר ומנחות אותו. כאילו סימנו מסקנה ואז יצאו לחפש להוכיח אותה אד-הוק. בדרך, התעלמו מראיות סותרות או שהמציאו פרשנות פתלתלה לממצאים מביכים.
האם זה מקרי שהחוקר החילוני הגיע למסקנה שדוד המלך לא היה קיים או שהיה מלך קטן ובלתי נחשב? - האם זה מקרי שחוקר מאמין, מצא עדויות לחציית בני ישראל את הירדן? והאם זה מקרי שמגישת הסרט ״סודות ארון הברית״, מצרייה במקור, טוענת שמדובר בסיפור פרעוני שהעברים ניכסו לעצמם?
צריך להודות בצער שארכיאולוגיה, באופן אידילי מבוססת ראיות, הצלבות, ממצאים ותהליכים לוגיים מורכבים של הוכחה והפרכה, נפלה גם היא שדודה, כמו כל מדעי הרוח והחברה, בשבי ה״אג׳נדה״.
האמון הציבורי במוסדות חברתיים צונח כל יום. בעבר, היו אלה הפוליטיקאים והעיתונאים שזכו לאמון נמוך. אחר כך צנח האמון בבתי המשפט. הצבא היה הבא בתור לאבד את האמון, בעיקר אחרי ה - 7.10.2023.
והאקדמיה? - ככל שגדלה שינאה יוקדת לישראל, שיצאה ממי שמתיימרים להשקיף על המציאות בעיניים מפוכחות, תוך היצמדות והדהוד תאוריות קונספירציה, כך קטן האמון במה שמכונה מדעי הרוח. ולמען האמת, הם כלל אינם מדעים, בואו נודה בכך (פרט לפילוסופיה). הם הוגדו ככאלה מסיבות של יוקרה בלבד, בגלל שהאוניברסיטה הפכה במאה ה - 20 לכלי לקישוט קורות החיים. אחד הסימנים לכך הוא בשכר הלימוד המטורף, בעיקר בארצות הברית. הצידוק לכך: ״אתם תרוויחו את זה בשוק העבודה. זו השקעה לכל דבר.״
בשניים האחרונות נראה שהעסק נסדק מעט. וזה מצוין.
אבל בואו נחזור לנושא, הרי התכנסנו כאן כדי לדבר על ארון הברית. הסרט שלפניכם הוא ניסוי מעניין, קצת פרוע, לשחזר את ארון הברית דרך בנייה שלו, תוך היצמדות לתיאור המקראי שלו מספר שמות.
האדם המאמין יגיד ״זה לא איך שבונים, זו רוח האלוהים שבתוכו״.
אבל בסרט הזה, הצוות המעט פרוע (במובן החיובי והמרענן) מנסה לבדוק תאוריה פרטית, על פיה הארון היה בעצם קבל חשמלי והניצוצות שתוארו כיוצאים בין שני הכרובים, כשחרור של חשמל שנאגר בתוכו.
מענין.
הסרט נע בין השערות רציניות לבין חיוך ובהחלט מעלה נקודות למחשבה.
צפו כאן בסקירה שלנו על הסרט:
צפו כאן בסרט סודות ארון הברית
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים
משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
כל תרבות מתייחסת אחרת למושג האחריות.
ישנן תרבויות בהן מתנצלים וגם מתאבדים.
בתרבויות אחרות, מפילים את האחריות על קורבן מזדמן, בדרך כלל כזה שלא יכול להגן על עצמו בגלל תפקידו, מעמדו או מסיבות אישיות.
ובישראל? - כאן ההיסטוריה מראה חלוקה קוטבית. יש בה אנשים שמכריזים בקול רם על אחריותם, גם מראש וגם בדיעבד, מתפטרים או מרכינים ראש.
ויש כאלו שמתנערים מאחריות באופן קבוע או מנסחים עבורה חוקים משונים, כמו למשל לקבוע שאחריות אינה אשמה.
הסדרה הרמטכ״לים מדברת בין השאר על אחד ממקרי הטלת אחריות הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל.