השידור המוקלט, תיאור טקסטואלי מתחתיו:
באיגרת הפעם:עם האירועים הסוערים באוקראינה, מבט פנימי על יחסי הגומלין של אנשי העסקים החזקים - ״האוליגרכים״ לבין השלטון. זהו גם שם הסדרה הנסקרת. באיגרת אנחנו מביאים סצנה מהסדרה, הסוקרת את נסיבות עלייתו של פוטין לשלטון.
לקראת הקרנת הסרט סיפור המתחיל בתמונה, ראיון עם הבמאית מולי לנדסמן. הסרט עוסק במרגוט קלאוזנר, סבתה של מולי. קלאוזנר היתה בין מייסדות תעשיית הקולנוע הישראלי, הקימה את אולפני הרצליה והיתה בצוות המייסד של תיאטרון הבימה ואחראית על הבאתו לישראל מברלין. היו לה חיים סוערים, היא גם עסקה בפראפסיכולוגיה, היתה אישה יצרית, יזמית, אמוציונלית ומפוכחת בו זמנית. ההיסטוריה של מדינת ישראל שזורה בחייה ומתועדת עם סצנות דרמטיות בסרט, המבוססות על יומנה.
הסרט יוקרן בנוכחות הבמאית, שגם תשוחח עם הקהל, ב - 1.3.2022, במרכז תרבות אניס ביפו.
הירשמו כאן
שימו לב כי קודי ההטבה מופיעים בתיאור האירוע.
במלאת 101 שנה לקרב בתל חי, סקרנו את הסרט טוב למות?! העוסק במיתוס טרמפלדור והאמירה המפורסמת. למה התכוון טרומפלדור ואיך מורשתו משפיעה על אלפי צעירים וצעירות במשך דורות.
עם גל הנוכלים והמתחזים השוטף אותנו מכל עבר בתוכניות תחקיר, צמח גל נוסף אופורטוניסטי של אנשים שטוענים שהם יכולים ללמד אותנו (תמורת שכר שמנמן) איך לזהות מתחזים. האם הם צודקים? כנראה שלא. ההוכחה המדעית בתוך האיגרת. וכל השאר בסרט כל האמת על רמאים.
הסקירה הבאה מתייחסת לאחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה הישראלית: המתח הבין עדתי.
בחרנו לבצע כאן סקירה בין שני סרטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. סרט על אנטישמיות בספרד מצד אחד וסרט על תולדות העדה האשכנזית.
מה הקשר? צפו וראו.
אנחנו ממש מקווים שאנחנו לא נשמעים יומרניים מדי. זו רק השערה.
אך נראה לנו וכנראה לרוב האנשים מסביב, ששורשי השסע החרבתית העמוק בישראל, שעל קיומו אין חולק, אינם רק בפערים משפטיים.
הרי בואו נהיה מעשיים, כמה אנשים באמת ערים לדקויות של הגדרות עילת הסבירות למשל?
השורש הוא בתחושות ארוכות שנים, שעברו מאב לבת ולנכד, של זרות, קיפוח, הדרה, דחיקה ועוד. תחושות מוצדקות? והאם הן עדיין בתוקף? זה לא משנה.
מספיק לכתוב: צפו בסצנה הבאה מתוך הסרט המצוין מעברות, שביימה דינה צבי ריקליס והפיק אריק ברנשטיין.
לצפייה לחצו על התמונה או כאן.
בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.
Read more: הקרב על סטלינגרד: עקשנות ונחישות ששינו מלחמה שלמה. סקירת סרט
אירוע יחודי, בו ערכנו הקרנה ומפגש יוצר, יחד עם הכרת סרטים חדשים במאגר
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו הוקרן ואחריו התקיימו מפגש יוצר ושיחה.
ראו כאן את הסרט ואת המפגש המוקלט, מחוברים.
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו עוסק במשפחות דתיות וחילוניות ובילדיהן. הוא צולם במשך עשר שנים, כדי לאפשר מעקב אחרי מערכות היחסים המתפתחות והדילמות החינוכיות.
מספר רבדים קיימים בסרט ועליהם גם נסבה השיחה שהתקיימה אחריו: חינוך ילדים, פשרה וויתור, זוגיות ומערכות יחסים.
מעל לכל, שאלות של זהות ישראלית ויהודית, מה שהופך את הסרט לרלוונטי לאנשים רבים בישראל.
הצטרפו אלינו להקרנה הבאה, של הסרט ׳אתה מת רק פעמיים׳
ואחריה מפגש עם הבמאי יאיר לב
״הסרט המותח ביותר שמוקרן כעת בישראל״
אורי קליין, הארץ
על הסרט
שיחת טלפון מפתיעה מבשרת לאמו של במאי הסרט כי היא היורשת החוקית של בית, בצפון היקר של לונדון. כל שיהיה עליה לעשות הוא להוכיח שהיא בתו של ארנסט בכינסקי. אלא שכמה ימים מאוחר יותר מתגלה באוסטריה מידע שמדהים את בני המשפחה: תעודת פטירה נוספת חושפת אדם עם אותו שם ומספר זהות, שנולד באותו יום ובאותו מקום בהם נולד ארנסט בכינסקי.
זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב.
סרטם של יאיר לב ודוד דרעי
עלות ההקרנה והמפגש: 25 ש״ח. הירשמו כאן
תעלומה בלשית מרגשת
שמוליק דובדבני - ynet
דוקו מדהים שמורשתו בסכנה
אבנר שביט - וואלה
התוצאה - לא פחות ממרתקת
בן בירון בראודה - מאקו-tvbee
התחקיר מאחורי הסרט
ניקו הופינגר - MyHeritage
הירשמו לאירוע כאן
עלות ההשתתפות: 25 ש״ח
ושוב גינוי נרחב נגד ישראל: עצומה שחתומים עליו 93 אנשי קולנוע בולטים (גם ישראלים).
העצומה יוצאת בזעם נגד ההימנעות של פסטיבל ברלין 2026 מאזכור המעשים הנוראים לדבריהם בעזה.
בדיוק סיימתי לקרוא כתב על האופן בו רוסיה מגייסת בעורמה אזרחים מאפריקה ושולחת אותם לשדה הקרב, שם הם מתים בהמוניהם. אבל איזה קטע - לא היה אזכור לזה במחאת האמנים.
משום מה גם פספסתי את מחאת האמנים נגד מעשי רצח העם בסודן, הצמאת והרעבת העם התימני, ירי חי לעבר קהל המפגינים באירן ועינויים של נחקרים והשתוללות חסרת רסן של בוקו חראם באפריקה.
פספסתי או שמא לא היתה מחאה כזו מעולם?
מוכן גם להתערב איתכם שכמעט אף אחד מהמוחים לא יודע להצביע במפה על פלשתין, לא מסוגל לספר לי משהו על המורשת ההיסטורית של המדינה או העם הפלשתיני, לא יודע להסביר לי מהי המשמעות של מהנהר ועד הים (או לפחות לנקוב בשמותיהם) או להסביר למה הוא או היא מתכוונים כשהם מתכוונים ׳פלשתין חופשית׳. האחרון הוא טריקי במיוחד, לא רק מסיבות גאוגרפיות, אלא משום שגם בשלטון עצמי, דמוקרטיה לא שרדה מעולם, לא ברשות הרשות הפלשתינית ולא בעזה.
האם ניסיתם פעם לשאול אמן עדין נפש, שוחר שלום, הומני וסולידרי - מהו בעצם רצח עם? - אני לא מצפה להגדרה משפטית מורכבת ומדודקדקת, רק הסבר מניח את הדעת, בגובה העיניים.
ובכן, אני ניסיתי את כל הדברים האלה. מעולם, אני חוזר - מעולם, לא קיבלתי תשובה, אפילו לא בסיסית.
כן קיבלתי הפניות מעורפלות לציטוטים של חסידת אומות העולם פרנ׳צ׳סקה אלבנזה. וכמובן צעקות, קללות, צרחות ושפע גידופים.
אלבנזה, למי שפחות בעניינים, היא שליחה בכירה של האו״ם לענייני פלשתינים. היא מסברת לגנות את חמאס ובמיוחג את טבח ה - 7.10. היא גם משמשת ברטוריקה אנטישמית מובהקת כאשר היא מתארת את ההון היהודי ככלי שליטה ועוד. נשמה טובה (ומתפרנסת מזה יפה).
אבל לא שם הבעיה
הבעיה האמיתי היא הפגיעה בקולנוע. פסטיבלי סרטים וטקסי פרסים כבר מזמן הפכו לבמה להפגנת מחאה או סולידריות פוליטית. אמנים טוענים ש״הם לא יכולים לשתוק״. טענה מתחסדת. הם מעולם לא ניסו לשתוק. הם נהנים מהפרובוקציה. משיכת תשומת הלב מענגת ומחייה אותם. ותרשו לי לפקפק במניעיהם הטהורים.
אבל גם אם המניעים טהורים, הם גונבים את הפוקוס לגיבור האמיתי: לסרטים, ליכולת המשחק, להישג האמנותי. הרי ברור שמאותו רגע, הדיון הופך להיות בשאלה אם הם צודקים, אם נכון לערב פוליטיקה באמנות (ויכוח לעוס ובנאלי), אם יש בכלל הפרדה מושגית בין פוליטיקה ואמנות (לעוס ובנאלי בחזקה שניה) ואם אפשר לומר שכל אמנות היא פוליטית (לעוס ובנאלי על סטרואידים).
כשפוליטיקה הארורה (וגם הבורה והשקרית במקרה הזה) נכנסת לתמונה, הסרטים נשארים מאחור.
הבעיה האמיתית
יש שתיים כאלה, למעשה:
- הראשונה היא בזה שהאהבה וההערצה שכוכבים חווים גורמת להם להרגיש שהם כנראה באמת מעל כולם. שהכישרון שלהם אינו רק ייחודי למשחק, כתיבה או בימוי, אלא לכל תחום שהוא.
- השניה היא, שאותם אנשים באמת מאמינים שיש לקולנוע כוחות לשנות דברים. מין אמונה שמפמפמים לתלמידי קולנוע מיום הלימודים הראשון. תחושת השליחות, האמונה שניתן וחובה להשפיע, שמוטלת עלינו. זו אחריותנו וזה כוחנו. מין... נרקיסיזם כזה: העולם חג סביבנו -:)
תרגיעו