הסרט יפן מתחמשת, אצלנו באתר הסרטים, מספר על המהפך האדיר שנוצר אצל אחת המדינות המסקרנות והניגודיות בעולם - יפן.
ממדינה שנשבעה לא להילחם עוד לעולם, למדינה שבונה את הצבא השלישי בגודלו בעולם.
ב - 1945, מיד אחרי מלחמת העולם השניה, יפן הכניסה לחוקה שלה את סעיף 9, קובע שהיא לעולם לא תיזום מלחמה על מדינה אחרת.
אומרים שצריך שניים לטנגו וזה היה המצב גם כאן: ארצות הברית, שניצחה במלחמה והכריעה את יפן בשתי פצצות אטום, ניסחה בעצמה את הסעיף הזה בחוקה. בכך היא רצתה להבטיח לעצמה שהאויב האכזר והמתוחכם שהיה לה, לא ישוב לתקוף אותה.
הצד השני היה היפנים עצמם, שעברו שינוי מוחלט והחליטו לנטוש את דרך המלחמה.
זה פשוט התאים לכולם.
עד שזה לא.
בכך עוסקים הסרט ׳יפן מתחמשת׳ והרשומה הזו.
Read more: יפן, שנשבעה לא להילחם עוד, בונה כעת את אחד הצבאות החזקים בעולם
הרפתקנים, מדענים ולפעמים גם אנשים דתיים עסוקים בחיפוש סימנים לאמיתות הנאמר בתנ״ך, עם דגש על חמשת חומשי התורה.
כמי שליווה ארכיאולוגים בצילומים במשך שנים, התרשמתי פעמים רבות שתפיסת עולם ודעה פוליטית מתערבבת פעמים רבות במחקר ומנחות אותו. כאילו סימנו מסקנה ואז יצאו לחפש להוכיח אותה אד-הוק. בדרך, התעלמו מראיות סותרות או שהמציאו פרשנות פתלתלה לממצאים מביכים.
האם זה מקרי שהחוקר החילוני הגיע למסקנה שדוד המלך לא היה קיים או שהיה מלך קטן ובלתי נחשב? - האם זה מקרי שחוקר מאמין, מצא עדויות לחציית בני ישראל את הירדן? והאם זה מקרי שמגישת הסרט ״סודות ארון הברית״, מצרייה במקור, טוענת שמדובר בסיפור פרעוני שהעברים ניכסו לעצמם?
צריך להודות בצער שארכיאולוגיה, באופן אידילי מבוססת ראיות, הצלבות, ממצאים ותהליכים לוגיים מורכבים של הוכחה והפרכה, נפלה גם היא שדודה, כמו כל מדעי הרוח והחברה, בשבי ה״אג׳נדה״.
האמון הציבורי במוסדות חברתיים צונח כל יום. בעבר, היו אלה הפוליטיקאים והעיתונאים שזכו לאמון נמוך. אחר כך צנח האמון בבתי המשפט. הצבא היה הבא בתור לאבד את האמון, בעיקר אחרי ה - 7.10.2023.
והאקדמיה? - ככל שגדלה שינאה יוקדת לישראל, שיצאה ממי שמתיימרים להשקיף על המציאות בעיניים מפוכחות, תוך היצמדות והדהוד תאוריות קונספירציה, כך קטן האמון במה שמכונה מדעי הרוח. ולמען האמת, הם כלל אינם מדעים, בואו נודה בכך (פרט לפילוסופיה). הם הוגדו ככאלה מסיבות של יוקרה בלבד, בגלל שהאוניברסיטה הפכה במאה ה - 20 לכלי לקישוט קורות החיים. אחד הסימנים לכך הוא בשכר הלימוד המטורף, בעיקר בארצות הברית. הצידוק לכך: ״אתם תרוויחו את זה בשוק העבודה. זו השקעה לכל דבר.״
בשניים האחרונות נראה שהעסק נסדק מעט. וזה מצוין.
אבל בואו נחזור לנושא, הרי התכנסנו כאן כדי לדבר על ארון הברית. הסרט שלפניכם הוא ניסוי מעניין, קצת פרוע, לשחזר את ארון הברית דרך בנייה שלו, תוך היצמדות לתיאור המקראי שלו מספר שמות.
האדם המאמין יגיד ״זה לא איך שבונים, זו רוח האלוהים שבתוכו״.
אבל בסרט הזה, הצוות המעט פרוע (במובן החיובי והמרענן) מנסה לבדוק תאוריה פרטית, על פיה הארון היה בעצם קבל חשמלי והניצוצות שתוארו כיוצאים בין שני הכרובים, כשחרור של חשמל שנאגר בתוכו.
מענין.
הסרט נע בין השערות רציניות לבין חיוך ובהחלט מעלה נקודות למחשבה.
צפו כאן בסקירה שלנו על הסרט:
צפו כאן בסרט סודות ארון הברית
"חולה על תל אביב. כל אווירת ההוללות הזאת, לפעמים אני מתחבר אליה." הדובר הוא יהושע הרמן, דתי מן השורה לכאורה. רק חיוכו הדק מרמז על רוחו החתרנית והשובבה, שעולה בסרט יש חטאים טובים. ביתו, רננה, היא במאית הסרט. גדלה עם חינוך דתי ונשלחה לאולפנה על דעתם של שני הוריה. עד כאן, הכל על פי השורה. אלא שבהדרגה, מאז גיל 12 בערך, רננה מגלה שאביה אינו בדיוק המופת הדתי שמספרים לה עליו בבית הספר ובחברה שסביבה.
התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.
מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.