הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.
לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים
אנשים המתנהגים באופן קיצוני מעוררים בנו התפעלות ואימה בו זמנית. מצד אחד, מפחיד להיות בקרבתם. הם חסרי מעצורים ועלולים לפגוע בנו, נפשית או פיזית. מצד שני, חוסר האכפתיות שלהם מהתוצאות, הנכונות להסתכן, המילים שיוצאות מפיהם בלי לחשוש מהתוצאות, התעוזה לקחת סיכון, המסירות למה שחשוב להם - כל אלה גם מעוררים הערכה, לפעמים גם קינאה.
יש שכירים שכאשר שומעים על אי היציבות של העצמאי, ינודו בראשם ויאמרו שלא יעמדו בכך. ויש שהופכים לעצמאים בעצמם. כל מי שמכיר או עבד עם פוליטיקאים יודע לאיזו כמות של שינאה ותככים הם נחשפים וסופגים יום יום. יש מי שהדבר מרתיע אותם. אחרים נמשכים לכך כמו למגנט. קיצוניות עשויה להיות גם מושכת וגם מרתיעה.
ישנו מיגזר אחד בו כמות האנשים חסרי המעצורים גדולה במיוחד. אתם בודאי חושבים על אסירים וזה נכון. אבל יש עוד ציבור כזה: מנהלים.
ואותם אנשים, לא רק שאינם מוחרמים, אלא שרוב האנושות מחפשת את קרבתם! למרות שידוע שרובם חסרי מעצורים, חסרי אמפתיה, אדישים לסבל הזולת ולא בוחלים באמצעים כדי להשיג את מטרתם.
כן, זה מדעי.
צפו בוידאו בסקירה של שני סרטים מהמאגר, העוסקים בדיוק בטירוף של מנהלים, מנקודת מבט מדעית.
לצפייה ב׳אגונומיקס׳
כל תרבות מתייחסת אחרת למושג האחריות.
ישנן תרבויות בהן מתנצלים וגם מתאבדים.
בתרבויות אחרות, מפילים את האחריות על קורבן מזדמן, בדרך כלל כזה שלא יכול להגן על עצמו בגלל תפקידו, מעמדו או מסיבות אישיות.
ובישראל? - כאן ההיסטוריה מראה חלוקה קוטבית. יש בה אנשים שמכריזים בקול רם על אחריותם, גם מראש וגם בדיעבד, מתפטרים או מרכינים ראש.
ויש כאלו שמתנערים מאחריות באופן קבוע או מנסחים עבורה חוקים משונים, כמו למשל לקבוע שאחריות אינה אשמה.
הסדרה הרמטכ״לים מדברת בין השאר על אחד ממקרי הטלת אחריות הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים בין נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!".
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?