הקרנת הסרט בובה ממוכנת חתמה את חודש פסטיבל המשוררים ונערכה במרום גולן, על רקע רצף התלים - הרי הגעש הכבויים של רמת הגולן. נוף דרמטי לאירוע מרגש, שכלל שיחה פתוחה על התמודדות נפש. צפו באיגרת של חודש יולי 2022, שם אנחנו סוקרים את הפסטיבל שהיה, מציגים כמה סרטים חדשים ואירועים עתידיים במאגר הסרטים.
צפו כאן
אירוע היברידי ברמת הגולן: סרט על הסופרת אידה פינק
עוד לא יבשו דמעות ההתרגשות מההקרנה במרום גולן וכבר מתוכנן עוד אירוע היברידי, הפעם של סרט על אידה פינק - הגן המפליג למרחקים, במרכז הקהילתי גולן, ספריית אשכול אופק. אידה פינק חיתה בישראל, אך כתבה בפולנית. ספריה תורגמו לעברית והיא סופרת אהובה ומוערכת מאוד. הקרנת הסרט תתקיים ב - 21.7 (כ״ב תמוז) בשעה 20:00. לאחר הסרט תיערך שיחה בהנחיית דבורה מוי, אשת ספרות ושירה. השיחה תשודר לצופי האון ליין. הירשמו כאן (בחינם) לאירוע הוירטואלי או הגיעו למרכז קהילתי גולן (אשכול אופק) לאירוע הפיזי. תודה לעדי קרוב, מנהלת הספרייה האזורית גולן, על ארגון, יוזמה ודחיפה של האירועים האלה.
פסטיבל סרטי אהבה לט״ו באב
אנשי המישור, אנחנו אוהבים גם אתכם, למרות הלחות הנוראה! - במהלך אוגוסט יתקיים במדיה-טק בנתניה רצף של אירועים היברידיים של הקרנות סרטים, מפגשים והרצאות. כולם סביב אהבה, זוגיות ורומנטיקה, המעסיקים אותנו כל השנה בכלל ובט״ו באב בפרט. על התוכנית והבחירה האמנותית מנצחת סילבי אלמוג, מנהלת רשת הספריות העירוניות נתניה (מדיה-טק).
לטובת הנגישות, תמליל האיגרת המשודרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים, לאיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
חודש הספר הסתיים. במהלכו השקנו וביצענו פסטיבל סרטי ספרות. היקרנו בספריות אקדמיות, ספריות ציבוריות ובתים פרטיים שלל סרטים על משוררים וסופרים, ביניהם ארז ביטון, דליה רביקוביץ׳, אגי משעול, חזי לסקלי.
מי שבחר את הסרטים היו המארגנים. הם גם החליטו על אופי המפגש, הדיון, השיחה או ההרצאה.
עבורי זו היתה חוויה נהדרת ועוצמתית. גמעתי קילומטרים רבים, מבאר שבע דרך תל אביב ועד לצפון רמת הגולן, פגשתי אנשים ובעיקר הופתעתי לטובה מהדרכים המגוונות בהן המארגנים בחרו לקיים את האירועים.
הסיבה להפתעה נעוצה באופי הפסטיבל: בפסטיבל סרטים מסורתי, יש צוות ניהול אמנותי, המחליט אילו סרטים לבחור ובאילו אירועים ללוות אותם. כאן, אתם בחרתם הכל.
האירועים שליוו את הסרטים נעו בין דיון אקדמי מלומד, שיחה חופשית בה כל אחת ואחת אמרו את דעתם על הסרט ועד למפגש מרגש במיוחד, שחתם את הפסטיבל, בו מתמודדת נפש חלקה עם הקהל את סיפורה.
כל ההקרנות היו היברידיות, כלומר קהל מקוון (און ליין) צפה בסרטים במקביל להקרנה בספרייה. את המפגש והדיון העברנו בשידור ישיר מהמקום.
כלומר, ניסינו להעביר -:)
בחלק מהמפגשים הייתי עצמי המנחה. קצת קשה לצלם, להקליט, לשדר ולהנחות בו זמנית… לא תמיד זה הצליח, אבל זו פעם ראשונה וכולנו למדנו את הפורמט.
פעמיים, בשני המקרים בסרט על דליה רביקוביץ׳, תשתית האינטרנט במקום פשוט קרסה, כנראה מהתרגשות.
אבל כל המפגשים הוקלטו וזמינים בעמודי הסרטים.
אני מאוד מקווה שנהפוך את האלתור הספונטני הזה, שאין מאחוריו שום משרד ממשלתי, עמותה או מוסד, למסורת מופלאה.
ייתכן כי אתם שואלים את עצמכם למה לטרוח: הסרטים זמינים במאגר הסרטים של הספריות או במובי דיסקברי. שכל אחד ואחת יצפו מתי שמתחשק להם!
זה בדיוק הענין: צפייה בסרטים ב - וי.או.די היא חוויה אישית ברוב המקרים. אין כמעט עם מי לחלוק את החוויה בזמן אמת. אנחנו מנסים להעשיר את החוויה ואת המימד החברתי.
ולמה היברידי? - כדי לאפשר לכל שלא יכול להגיע, בין אם בגלל מרחק, קשיי תחבורה או סיבות בריאותיות, להשתתף גם כן.
ואם אתם מארגנים של אירוע כזה, אל תדאגו: האנשים שבאמת רוצים להשתתף, תמיד יגיעו להקרנה הפיזית. האירוע ההיברידי מאפשר פשוט להרחיב אותו.
לאחרונה התחלנו במסורת חדשה והיא שיחות עם יוצרות ויוצרי סרטים. נביא אותן בהמשך ונהפוך אותן לזמינות לכל. השיחה הראשונה נערכה עם מולי לנדסמן, במאית ״סיפור המתחיל בתמונה״, שהקרנה היברידית שלו נערכה במרכז תרבות אניס. כעת נמצאות בעריכה שיחות עם ציפי קרליק, במאית הסדרה "301 פדויים", העוסקת בפדויי השבי של מלחמת יום הכיפורים ועם טלילה פרנק, במאית הסרט "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", שמגולל את סיפורם של מאות יתומים שהגיעו בדרך לא דרך לישראל בתקופת השואה. באחרית ימיהם, הם יוצאים למלחמה על הכרת המדינה בהם.
המלצת החודש: לאחרונה עלה לכותרות נושא הנידה וטהרת נשים, סביב קמפיין לעידוד הנידה, שנטען לגביו שלא היה גילוי נאות שהוא בתשלום. הויכוח עורר שיח ציבורי נרחב בעד ונגד הנידה והטבילה, כולל סיפורים אישיים.
בהקשר זה שמח להמליץ על שני סרטים מאוד מנוגדים באופיים: ״טהורה״ התיעודי של ענת צוריה והסרט ״שתזכי״ של הדס כהנא שליסל.
זהו הפעם. צפייה נעימה.
הסרט תאוות בצע - תשוקה גורלית הוא מעל לכל מסע. מסע לנפש ולחושים. בתור סרט תיעודי הוא ארוך למדי (שעה וחצי) -- מספיק זמן כדי להיסחף פנימה.
מטרתו המרכזית היא לדון בתאוות הבצע האנושית. לברר אם יש לה גבולות ובעצם - לברר מה מקור השאיפה שיהיה לנו עוד ועוד, אם ממילא ידוע שברגע אחד, הכל יכול להיגמר, בכל רגע.
הדיון עשוי להישמע שחוק משהו. הרי מי מאיתנו לא חשב על כך פעם אחת לפחות? והאם לא שמענו מילדות משפטים כמו ״כסף זה לא הכל״? ואך על פי כן, בזכות בחירה מוצלחת של דמויות בסרט, בתוספת פיזור גאוגרפי של הצילומים למקומות אקזוטיים, הוא מצליח להתרומם ולספק חוויה מיוחדת.
מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
כאשר מדברים על הפרעות קשב, מדברים בדרך כלל על ילדים.
מצד אחד, המודעות הגוברת לתופעה גורמת להרבה מאוד אנשים בוגרים להגיד על עצמם ״אני עם הפרעת קשב״.
מצד שני, כאשר מגיעים לדרכים אפקטיביות להתמודד עם הענין, כמעט תמיד מדברים על ילדים ונוער.
הסרט ADHD, לא רק לילדים, מתמקד במבוגרים. ואולי תמצאו בהם את עצמכם או אנשים הקרובים לכם?
צפו בוידאו הקצר המצורף. הוא נוצר בעקבות כתבה מעניינת על אוטיסטים בלתי מאובחנים, דבר שהוא כמובן שונה לחלוטין, אבל דומה בהקשר של האבחנה המפוספסת, שגורמת לסבל ומאמץ שחווים אנשים במשך רוב חייהם.
לסרט ׳ADHD - לא רק לילדים׳ במאגר
שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
׳געגועי אם׳ הוא סרט שנראה בתחילה כמו קונספירציה שפוגשת קומדיה. ואז הוא הופך לנוגע ללב.
אז בואו נתחיל מהקונספירציה ולמה היא ממש נשמעת סבירה
ב - 1998 הופיעה בגאורגיה קשישה שטענה שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא הבן האובד שלה. האישה, ורה פוטינה, סיפרה שהיא רוסייה במקור ושהתחתנה עם חייל גאורגי ועברה לגור איתו בכפר שלו. היה לה בן שנולד מוקדם יותר, מחוץ לנישואים, ובן הזוג שלה לחץ עליה למסור אותו להוריה ברוסיה. היא עשתה זאת.
מאוחר יותר, הוריה מסרו את הילד לאימוץ מבלי לספר לה. לילד שלה קראו וובה, כלומר ולדימיר. שם המשפחה הוא כאמור פוטין. זהו באמת שמה. כשהיא אכולה רגשות חרטה ואשמה, היא צופה בטלוויזיה ופאום מהדהדת בה ההבנה (הסוביקטיבית): נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין הוא הבן האובד שלה.
גם תאריכי הלידה דומים. עם פער של שנתיים אמנם, אבל זה יכול לקרות אצל ילדים מאומצים בלי מסמכים.
עד כאן, סברה ומקריות, המתחברת לאימא המחפשת את בנה ונאחזת בכל סימן. עם זאת, השם פוטין לא כל כך נדיר וכמובן שהשם ולדימיר נפוץ מאוד....
אז למה שנאמין לה?