כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה. בין השאר, הואשמה המפלגה בכך שדרך יום האישה, ניסתה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתי.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות, או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.
מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
הסרט אשת כהן נכנס בצדק מוחלט לקלאסיקה של סרטים על יהדות ותרבות יהודית. זהו סרט הגמר של נאוה חפץ (נוסן) מבית הספר לקולנוע מעלה. ולא שאין סרטי גמר העומדים בכל פרמטר מקצועי ואיכותי, אבל זה בהחלט נדיר שסרט גמר נעשה באיכות כל כך גבוהה ובוגרת מבחינה אמנותית.
הבמאית הצליחה לאחד בין סיפור עם פוטנציאל גדול לבין הגשה קולנועית שעוצמתה באיפוק שלה. אפשר היה בקלות להפוך אותו לסרט של צעקות, בכי והכרזות מלאות פאתוס בסגנון נאומים לפני מושבעים, הנישאים בכל סרט מסחרי טיפוסי, אבל חפץ נוסן בחרה בדרך העדינה, המרגשת פי כמה בדרכה.
כל תרבות מתייחסת אחרת למושג האחריות.
ישנן תרבויות בהן מתנצלים וגם מתאבדים.
בתרבויות אחרות, מפילים את האחריות על קורבן מזדמן, בדרך כלל כזה שלא יכול להגן על עצמו בגלל תפקידו, מעמדו או מסיבות אישיות.
ובישראל? - כאן ההיסטוריה מראה חלוקה קוטבית. יש בה אנשים שמכריזים בקול רם על אחריותם, גם מראש וגם בדיעבד, מתפטרים או מרכינים ראש.
ויש כאלו שמתנערים מאחריות באופן קבוע או מנסחים עבורה חוקים משונים, כמו למשל לקבוע שאחריות אינה אשמה.
הסדרה הרמטכ״לים מדברת בין השאר על אחד ממקרי הטלת אחריות הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל.
בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
התרסקות המטוס המחרידה בהודו, בה נהרגו כמעט כל נוסעי המטוס שניות ספורות לאחר שהמריא, הפנו שוב את תשומת הלב לחשוד המיידי: חברת בואינג.
יותר מדי מטוסים של החברה היו מעורבים בתאונות או כמעט תאונות בשנים האחרונות.
תעופה היא ענין מסוכן ואף כלי טיס אינו חסין. אבל בבואינג, לא מדובר רק בצירוף מקרים הנובע ממספר המטוסים הגבוה שהיא מייצרת, אלא גם מתרבות של נהלי בטיחות בעיתיים, שהוכרו רשמית ככאלה.
מעט על ההיסטוריה של הבטיחות בבואינג, שהיתה בבחינת תמרור אזהרה לתאונה הקשה. אחריהם, סרט קצר, שגם מופיע באתר.
עדכון: חקירת המקרה הטרגי הסתיימה. לא מדובר באשמה של בואינג במקרה זה. עם זאת, נכונותם של הסרט והסקירה לא השתנו.