מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
שימי (מתן קסירר) פוגש את מיכל (אוריין פרתם) והיא מוצאת חן בעיניו. גם לה הוא נראה נחמד. אז למה שלא ייפגשו?
המממ. זה לא כל כך פשוט.
אם את או אתה דתיים, אתם מכירים את זה: חוץ מהמשיכה הראשונית זה לזו, ישנו מרכיב נוסף, חציו חברתי וחציו אמוני. קוראים לזה רמה דתית.
אם אינכם דתיים, הסרט אוברדוס יכניס אתכם לדקויות והקודים של העולם הזה, בו קוטר הכיפה והחומר ממנו היא עשויה אומרים עליכם יותר ממה שאתם מדמיינים.
והוא יעשה זאת בצורה מחויכת וזורמת. כי אוברדוס הוא ממש סרט חמוד.
היכנסו לעולם חדש
רמה דתית היא לא רק עד כמה את או אתה מאמינים, אלא מהי רמת ההחמרה שלכם על הלכות מסוימות, בעיקר כאלו הנוגעות לצניעות.
ובעצם, זו לא רמה דתית כל כך, אלא יותר שייכות חברתית: כי עם כל הכבוד, מדובר יותר בקודים של התנהגות מאשר אמונה פנימית. כל דתי יודה בכך שאין קשר הכרחי בין אורך הציצית או החצאית לאמונה שבלב או לרמת הידע ביהדות.
אלא שאורך הציצית או סגנון כיסוי הראש הם סממן של השתיכות לקבוצה חברתית, לזרם דתי. היא אומרת הרבה מאוד דברים גם על השפה בה תשתמשו, המקצוע בו תעסקו, הדעה הפוליטית שלכם, המקום בו תבחרו לגור וכן - אפילו כמה ילדים תרצו שיהיו לכם.
כלומר, בהכללה. ברור שבהכללה. אלא שגברים ונשים שיוצאים לדייטים עסוקים בתהליך ברירה וכל הזמן ומקבלים החלטות שמשמעותן פסילה על הסף של הרבה אנשים. הדרך היחידה להתנהל, מבלי לבלות כל ערב בדייט אחר, היא לפעול על בסיס הכללות.
ומאחר שסוציולוגים ופסיכולוגים טוענים שוב ושוב שאנשים נמשכים לדומים להם ושדמיון הוא גם ערובה לזוגיות מאושרת, אז אין פלא שאנשים מחפשים את הבחור או הבחורה שנמצאים ברמה דתית דומה לשלהם.
ופה בדיוק נמצאת הבעיה.
תחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.
כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.
האם מזון אורגני בריא יותר? ואם כן, איך נדע שהמזון שאנחנו צורכים הוא באמת אורגני?
הסרט התיעודי 'כל האמת על מזון אורגני' הוא תחקיר מעמיק, הכולל ראיונות עם מדענים מהשורה הראשונה וחקלאים מנוסים בתחום האורגני, בניסיון לענות על שתי השאלות הללו בצורה מהימנה ומקיפה.
הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.
לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.
ושוב גינוי נרחב נגד ישראל: עצומה שחתומים עליו 93 אנשי קולנוע בולטים (גם ישראלים).
העצומה יוצאת בזעם נגד ההימנעות של פסטיבל ברלין 2026 מאזכור המעשים הנוראים לדבריהם בעזה.
בדיוק סיימתי לקרוא כתב על האופן בו רוסיה מגייסת בעורמה אזרחים מאפריקה ושולחת אותם לשדה הקרב, שם הם מתים בהמוניהם. אבל איזה קטע - לא היה אזכור לזה במחאת האמנים.
משום מה גם פספסתי את מחאת האמנים נגד מעשי רצח העם בסודן, הצמאת והרעבת העם התימני, ירי חי לעבר קהל המפגינים באירן ועינויים של נחקרים והשתוללות חסרת רסן של בוקו חראם באפריקה.
פספסתי או שמא לא היתה מחאה כזו מעולם?
מוכן גם להתערב איתכם שכמעט אף אחד מהמוחים לא יודע להצביע במפה על פלשתין, לא מסוגל לספר לי משהו על המורשת ההיסטורית של המדינה או העם הפלשתיני, לא יודע להסביר לי מהי המשמעות של מהנהר ועד הים (או לפחות לנקוב בשמותיהם) או להסביר למה הוא או היא מתכוונים כשהם מתכוונים ׳פלשתין חופשית׳. האחרון הוא טריקי במיוחד, לא רק מסיבות גאוגרפיות, אלא משום שגם בשלטון עצמי, דמוקרטיה לא שרדה מעולם, לא ברשות הרשות הפלשתינית ולא בעזה.
האם ניסיתם פעם לשאול אמן עדין נפש, שוחר שלום, הומני וסולידרי - מהו בעצם רצח עם? - אני לא מצפה להגדרה משפטית מורכבת ומדודקדקת, רק הסבר מניח את הדעת, בגובה העיניים.
ובכן, אני ניסיתי את כל הדברים האלה. מעולם, אני חוזר - מעולם, לא קיבלתי תשובה, אפילו לא בסיסית.
כן קיבלתי הפניות מעורפלות לציטוטים של חסידת אומות העולם פרנ׳צ׳סקה אלבנזה. וכמובן צעקות, קללות, צרחות ושפע גידופים.
אלבנזה, למי שפחות בעניינים, היא שליחה בכירה של האו״ם לענייני פלשתינים. היא מסברת לגנות את חמאס ובמיוחג את טבח ה - 7.10. היא גם משמשת ברטוריקה אנטישמית מובהקת כאשר היא מתארת את ההון היהודי ככלי שליטה ועוד. נשמה טובה (ומתפרנסת מזה יפה).
אבל לא שם הבעיה
הבעיה האמיתי היא הפגיעה בקולנוע. פסטיבלי סרטים וטקסי פרסים כבר מזמן הפכו לבמה להפגנת מחאה או סולידריות פוליטית. אמנים טוענים ש״הם לא יכולים לשתוק״. טענה מתחסדת. הם מעולם לא ניסו לשתוק. הם נהנים מהפרובוקציה. משיכת תשומת הלב מענגת ומחייה אותם. ותרשו לי לפקפק במניעיהם הטהורים.
אבל גם אם המניעים טהורים, הם גונבים את הפוקוס לגיבור האמיתי: לסרטים, ליכולת המשחק, להישג האמנותי. הרי ברור שמאותו רגע, הדיון הופך להיות בשאלה אם הם צודקים, אם נכון לערב פוליטיקה באמנות (ויכוח לעוס ובנאלי), אם יש בכלל הפרדה מושגית בין פוליטיקה ואמנות (לעוס ובנאלי בחזקה שניה) ואם אפשר לומר שכל אמנות היא פוליטית (לעוס ובנאלי על סטרואידים).
כשפוליטיקה הארורה (וגם הבורה והשקרית במקרה הזה) נכנסת לתמונה, הסרטים נשארים מאחור.
הבעיה האמיתית
יש שתיים כאלה, למעשה:
- הראשונה היא בזה שהאהבה וההערצה שכוכבים חווים גורמת להם להרגיש שהם כנראה באמת מעל כולם. שהכישרון שלהם אינו רק ייחודי למשחק, כתיבה או בימוי, אלא לכל תחום שהוא.
- השניה היא, שאותם אנשים באמת מאמינים שיש לקולנוע כוחות לשנות דברים. מין אמונה שמפמפמים לתלמידי קולנוע מיום הלימודים הראשון. תחושת השליחות, האמונה שניתן וחובה להשפיע, שמוטלת עלינו. זו אחריותנו וזה כוחנו. מין... נרקיסיזם כזה: העולם חג סביבנו -:)
תרגיעו