בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
אנשים רבים חושבים שהיסטוריה היא רצף של תאריכים ושמות הדורשים שינון. הדבר נובע בעיקר מהעובדה שכך לימדו אותנו בבית הספר.
אך למעשה, היסטוריה היא ענין של נקודת מבט. היא רחוקה מלהיות רק תיעוד יבש של מה שקרה. כאשר מתחילים לנסות להבין מה גרם למה ומה השפיע על מה, הדבר הופך מענין פי כמה.
איכשהו, החלטתי לבחור במגמת היסטוריה בתיכון. - מה??? אמרו חבריי. שש יחידות של שינון תאריכים? השתגעת?
אבל זה היה שונה לגמרי. זה היה אז שגיליתי שמדובר בנקודת מבט יותר מכל דבר אחר.
והנה בא הסרט כך ראינו והוכיח לכולם את מה שאני יודע מאז גיל 16.