מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.
מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?
הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".
כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.
"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש
כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?
בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:
"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."
הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.
במקום מכונות – קונים מניות
אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.
בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.
הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית
למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.
בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.
הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה
אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.
זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.
צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל
בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
תרגום חדש של ספר על הרצל יוצא לאור ומאיר פן נוסף בחייו הטרגיים האישיים של חוזה המדינה.
ברשומה אחרת כאן באתר כתבנו סקירה מפורטת של הסרט על הרצל. בסרט עצמו תוכלו לצפות כאן.
ומה מיוחד וטרגי כל כך בסיפור על הרצל?
לא רק סיום חייו בגיל צעיר יחסית, אלא מהעובדה המדהימה שאיש מצאצאיו לא שרד.