התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.
החושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.
מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
תמונה אחת בעיתון, אישה מבוגרת בעלת גוף מקומט ועינים מלוכסנות לבושה בחליפת צלילה מרופטת, צוללת בעוצמה בין הגלים כשרשת הדייגים בידה ובמבט חודר, היא מביטה במצלמה. זה כל מה שהיה צריך בשביל דליה גרסטנהייבר לעזוב את האיזור הבטוח שלה, הבית והחברים בישראל ולצאת למסע בלתי נתפס אל מה שלימים יהפך לסרט הדוקומנטרי הנשים של הים.