סקירות סרטים
קיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.
כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]
בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.
דיוויד סרבה ג'ונס, כוכב הסרט ג'יפסי דייווי, כאילו נולד לעולם כדאי לאשש לאנשים דעות קדומות על מוזיקאים נודדים. יש לו את כל המאפיינים ואת כל הקלישאות הדרושות. אם נרצה להתוודעות לסיפור של טיפוס כזה תמיד נחשוב על היותו, בשורה התחתונה, בודד בעולם ואין לו איש מלבדו. אך הסרט שנעשה ע"י רייצ'ל, בתו הבוגרת, בא להראות לנו שהמציאות היא שונה מהאגדות והסיפורים ומאחורי השמות של הנשים שאותן הוא עזב. בדרכו הבודדה ישנן נשים חזקות, שלא מסתכמות רק כדמויות משנה. כל אלה הן עולם בפני עצמן והן כאן כדי להעיד על מעשיו של דיוויד ועל השפעתו הרבה על חייהן. עוד מאפיין מרכזי ולא פחות חשוב מהדמויות היא תרבות הפלמנקו שמתאימה כמו כפפה ליד לסיפור זה, שבו שזורים מאפייני הנדידה והעממיות.
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.
Read more: הקרב על סטלינגרד: עקשנות ונחישות ששינו מלחמה שלמה. סקירת סרט
כאשר מדברים על הפרעות קשב, מדברים בדרך כלל על ילדים.
מצד אחד, המודעות הגוברת לתופעה גורמת להרבה מאוד אנשים בוגרים להגיד על עצמם ״אני עם הפרעת קשב״.
מצד שני, כאשר מגיעים לדרכים אפקטיביות להתמודד עם הענין, כמעט תמיד מדברים על ילדים ונוער.
הסרט ADHD, לא רק לילדים, מתמקד במבוגרים. ואולי תמצאו בהם את עצמכם או אנשים הקרובים לכם?
צפו בוידאו הקצר המצורף. הוא נוצר בעקבות כתבה מעניינת על אוטיסטים בלתי מאובחנים, דבר שהוא כמובן שונה לחלוטין, אבל דומה בהקשר של האבחנה המפוספסת, שגורמת לסבל ומאמץ שחווים אנשים במשך רוב חייהם.
לסרט ׳ADHD - לא רק לילדים׳ במאגר
התיישבנו לשיחה מרתקת עם יוצרת הקולנוע, הבמאית והמרצה יולי כהן. ארבעה מהסרטים שלה נמצאים אצלנו באתר וכולם קשורים זה לזה. בכולם, יולי חדורה תחושת שליחות חברתית ומעבירה את המסרים שהיא מאמינה בהם דרך הסיפור האישי.
אנחנו משוחחים על כל הסרטים ומתמקדים בסרט הראשון - ״המחבל שלי״. זהו גם הסרט שעורר את ההד העולמי הגדול ביותר. הוא תורגם לעשרים שפות ונצפה על ידי מיליונים. במהלכו, יולי, ניצולת פיגוע ירי, יוצאת למסע לשחרור המחבל שירה בה ורצח את חברתה. היא נתקלת בהתנגדויות אינספור וגם בתומכים ומתארת את התהליך כולו, שהסתיים אכן בשחרור המחבל. מבחינתה, השלום מתחיל בסליחה. זה הדבר שהניע אותה וזהו המסר שהיא מבקשת להנחיל.
אם חוש הומור אינו הצד החזק שלכם, אל תצפו בסרט היומן. אם אתם חובבי פרות קדושות, היזהרו ממנו.
אבל אם אוהבים לצחוק על כל דבר ומחבבים מבטים משועשעים על מיתוסים לאומיים, אז אתם חייבים לראות אותו.
היומן, סרטה של תמי אבנון רוזנצוויג, מתרחש באזכרה למותו של אסף, חייל שנהרג במסגרת שירותו הצבאי. בנצי, אחיו הצעיר של אסף, מתבקש להקריא קטעים מיומנו של האח המנוח והוא עושה הכל כדי להימנע מזה.
מצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מרץ.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
יום האושר הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום השירה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום האישה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום הפאי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
אז למה אנשים משרתים במילואים?
אם נראה לכם שהתשובה מובנת מאליה ואם חשבתם על צירופי מילים כמו צו 8, חובה, ציונות, יציאה מהשגרה ומפגש עם חברים -- אתם לא לגמרי טועים, אבל כנראה שאף אחת מהסיבות האלה לא מספיקה בפני עצמה.
כי מילואים זה עסק מסוכן. מאוד. להסתכן באובדן חיים או בנכות בשביל לברוח מהשגרה ולפגוש חברים? נו. לא משכנע. בגלל הצו? - המממ, יש דרכים רבות לחמוק. ציונות? - טיעון מעולה, אבל קצת מופשט, בעיקר כאשר אפשר לתרום גם בדרכים אחרות ובעיקר כאשר זוכרים כמה אנשים אינם ממלאים את החובה הזו.
אל דאגה, הרשומה הזו אינה פוליטית. היא גם אינה ממורמרת. היא באה לנסות ולתאר את האתגר שביצירת הסרט, שמנסה לענות על שאלה, שעל פניו נראית כה פשוטה. והיא לא.
צפו כאן בסקירת הוידאו שיצרנו: