סקירות סרטים
הקרנת הסרט בובה ממוכנת חתמה את חודש פסטיבל המשוררים ונערכה במרום גולן, על רקע רצף התלים - הרי הגעש הכבויים של רמת הגולן. נוף דרמטי לאירוע מרגש, שכלל שיחה פתוחה על התמודדות נפש. צפו באיגרת של חודש יולי 2022, שם אנחנו סוקרים את הפסטיבל שהיה, מציגים כמה סרטים חדשים ואירועים עתידיים במאגר הסרטים.
צפו כאן
אירוע היברידי ברמת הגולן: סרט על הסופרת אידה פינק
עוד לא יבשו דמעות ההתרגשות מההקרנה במרום גולן וכבר מתוכנן עוד אירוע היברידי, הפעם של סרט על אידה פינק - הגן המפליג למרחקים, במרכז הקהילתי גולן, ספריית אשכול אופק. אידה פינק חיתה בישראל, אך כתבה בפולנית. ספריה תורגמו לעברית והיא סופרת אהובה ומוערכת מאוד. הקרנת הסרט תתקיים ב - 21.7 (כ״ב תמוז) בשעה 20:00. לאחר הסרט תיערך שיחה בהנחיית דבורה מוי, אשת ספרות ושירה. השיחה תשודר לצופי האון ליין. הירשמו כאן (בחינם) לאירוע הוירטואלי או הגיעו למרכז קהילתי גולן (אשכול אופק) לאירוע הפיזי. תודה לעדי קרוב, מנהלת הספרייה האזורית גולן, על ארגון, יוזמה ודחיפה של האירועים האלה.
פסטיבל סרטי אהבה לט״ו באב
אנשי המישור, אנחנו אוהבים גם אתכם, למרות הלחות הנוראה! - במהלך אוגוסט יתקיים במדיה-טק בנתניה רצף של אירועים היברידיים של הקרנות סרטים, מפגשים והרצאות. כולם סביב אהבה, זוגיות ורומנטיקה, המעסיקים אותנו כל השנה בכלל ובט״ו באב בפרט. על התוכנית והבחירה האמנותית מנצחת סילבי אלמוג, מנהלת רשת הספריות העירוניות נתניה (מדיה-טק).
לטובת הנגישות, תמליל האיגרת המשודרת מובא כאן:
ברוכות, ברוכים הבאים, לאיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
חודש הספר הסתיים. במהלכו השקנו וביצענו פסטיבל סרטי ספרות. היקרנו בספריות אקדמיות, ספריות ציבוריות ובתים פרטיים שלל סרטים על משוררים וסופרים, ביניהם ארז ביטון, דליה רביקוביץ׳, אגי משעול, חזי לסקלי.
מי שבחר את הסרטים היו המארגנים. הם גם החליטו על אופי המפגש, הדיון, השיחה או ההרצאה.
עבורי זו היתה חוויה נהדרת ועוצמתית. גמעתי קילומטרים רבים, מבאר שבע דרך תל אביב ועד לצפון רמת הגולן, פגשתי אנשים ובעיקר הופתעתי לטובה מהדרכים המגוונות בהן המארגנים בחרו לקיים את האירועים.
הסיבה להפתעה נעוצה באופי הפסטיבל: בפסטיבל סרטים מסורתי, יש צוות ניהול אמנותי, המחליט אילו סרטים לבחור ובאילו אירועים ללוות אותם. כאן, אתם בחרתם הכל.
האירועים שליוו את הסרטים נעו בין דיון אקדמי מלומד, שיחה חופשית בה כל אחת ואחת אמרו את דעתם על הסרט ועד למפגש מרגש במיוחד, שחתם את הפסטיבל, בו מתמודדת נפש חלקה עם הקהל את סיפורה.
כל ההקרנות היו היברידיות, כלומר קהל מקוון (און ליין) צפה בסרטים במקביל להקרנה בספרייה. את המפגש והדיון העברנו בשידור ישיר מהמקום.
כלומר, ניסינו להעביר -:)
בחלק מהמפגשים הייתי עצמי המנחה. קצת קשה לצלם, להקליט, לשדר ולהנחות בו זמנית… לא תמיד זה הצליח, אבל זו פעם ראשונה וכולנו למדנו את הפורמט.
פעמיים, בשני המקרים בסרט על דליה רביקוביץ׳, תשתית האינטרנט במקום פשוט קרסה, כנראה מהתרגשות.
אבל כל המפגשים הוקלטו וזמינים בעמודי הסרטים.
אני מאוד מקווה שנהפוך את האלתור הספונטני הזה, שאין מאחוריו שום משרד ממשלתי, עמותה או מוסד, למסורת מופלאה.
ייתכן כי אתם שואלים את עצמכם למה לטרוח: הסרטים זמינים במאגר הסרטים של הספריות או במובי דיסקברי. שכל אחד ואחת יצפו מתי שמתחשק להם!
זה בדיוק הענין: צפייה בסרטים ב - וי.או.די היא חוויה אישית ברוב המקרים. אין כמעט עם מי לחלוק את החוויה בזמן אמת. אנחנו מנסים להעשיר את החוויה ואת המימד החברתי.
ולמה היברידי? - כדי לאפשר לכל שלא יכול להגיע, בין אם בגלל מרחק, קשיי תחבורה או סיבות בריאותיות, להשתתף גם כן.
ואם אתם מארגנים של אירוע כזה, אל תדאגו: האנשים שבאמת רוצים להשתתף, תמיד יגיעו להקרנה הפיזית. האירוע ההיברידי מאפשר פשוט להרחיב אותו.
לאחרונה התחלנו במסורת חדשה והיא שיחות עם יוצרות ויוצרי סרטים. נביא אותן בהמשך ונהפוך אותן לזמינות לכל. השיחה הראשונה נערכה עם מולי לנדסמן, במאית ״סיפור המתחיל בתמונה״, שהקרנה היברידית שלו נערכה במרכז תרבות אניס. כעת נמצאות בעריכה שיחות עם ציפי קרליק, במאית הסדרה "301 פדויים", העוסקת בפדויי השבי של מלחמת יום הכיפורים ועם טלילה פרנק, במאית הסרט "המלחמה האחרונה של ילדי טהרן", שמגולל את סיפורם של מאות יתומים שהגיעו בדרך לא דרך לישראל בתקופת השואה. באחרית ימיהם, הם יוצאים למלחמה על הכרת המדינה בהם.
המלצת החודש: לאחרונה עלה לכותרות נושא הנידה וטהרת נשים, סביב קמפיין לעידוד הנידה, שנטען לגביו שלא היה גילוי נאות שהוא בתשלום. הויכוח עורר שיח ציבורי נרחב בעד ונגד הנידה והטבילה, כולל סיפורים אישיים.
בהקשר זה שמח להמליץ על שני סרטים מאוד מנוגדים באופיים: ״טהורה״ התיעודי של ענת צוריה והסרט ״שתזכי״ של הדס כהנא שליסל.
זהו הפעם. צפייה נעימה.
לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
תרגום חדש של ספר על הרצל יוצא לאור ומאיר פן נוסף בחייו הטרגיים האישיים של חוזה המדינה.
ברשומה אחרת כאן באתר כתבנו סקירה מפורטת של הסרט על הרצל. בסרט עצמו תוכלו לצפות כאן.
ומה מיוחד וטרגי כל כך בסיפור על הרצל?
לא רק סיום חייו בגיל צעיר יחסית, אלא מהעובדה המדהימה שאיש מצאצאיו לא שרד.
סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.
לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.
בתוך שדה ירוק חיילים נוסעים על אופנוע, מחייכים וצוחקים. בטנק שנוסע שלידם, חיילי הצוות יושבים בנינוחות על הכלי מבחוץ, נהנים מהשמש האירופאית של חודש יולי. השנה היא 1942.
זוהי הארמייה השישית הנודעת, שצעדה מניצחון לניצחון באירופה המערבית. כעת ניתנה לה משימה חדשה: להסתער על רוסיה, לכבוש את סטלינגרד ולאפשר לכוחות הגרמניים להשתט על שדות הנפט של ברית המועצות בדרום.
אלו חיילים מנוסים, מאובזרים וחמושים מכף רגל ועד ראש במיטב הנשק הגרמני. מלמעלה, יש להם חיפוי של חיל האוויר החזק בעולם, הלופטוואפה.
Read more: הקרב על סטלינגרד: עקשנות ונחישות ששינו מלחמה שלמה. סקירת סרט
בכל פעם שאני שומע על מסע לקוטב הצפוני, אני נזכר במסע של פו הדב לקוטב, שהסתיים באומץ רב הרבה לפני שהגיעו לשם בפועל. פו הדב הוא עבורי אות ומופת להנאה עצלה מהחיים, כזו שאני מבטיח לעצמי ״יום אחד״ להגיע אליה. ״יום אחד״ הוא ביטוי ערטילאי כמעט כמו ״תקפצו לקפה״, שהוחלף ב״בוא נעשה קפה״ המודרני, אבל שניהם עקרים וסתמיים באותה מידה.
כי אם אכן תגיעו לקפה האקראי שהזמינו אתכם אליו, כנראה שתיתקלו במבט תמה. אף אחד הרי לא התכוון למה שאמר.
אבל צוות הצילום החרוץ של הסרט אורות הצפון - מסע לחוג הארקטי ממש הגיע לשם. כלומר, לא לקוטב, אלא לקצה היבשתי הצפוני. הם ערכו מסע עז נפש מנורבגיה לאורך החוף הצפוני של רוסיה (סיביר) עד הקצה המזרחי ביותר, מיצרי ברינג, הגובלים עם אלסקה. בדרך הם פוגשים את מעט הילידים שנשארו והרבה קידוחי נפט וגז.
הסרט עוסק הרבה בנושאי סביבה, תרבות, חיים בתנאים קשים ובבידוד ועליהם נספר לכם בסקירה הזו.
אנחנו לוקחים חלק בארגון פסטיבל קולנוע בגליל. השנה (2025) הפסטיבל מקיים מסגרת מיוחדת של סרטים מקירגיזסטן, כולל שני אורחים, מבכירי תעשיית קולנוע הקירגיזית.
שלושה מהסרטים יהיו זמינים במהלך הפסטיבל באופן מקוון (און ליין). הקישורים בהמשך.
- הנשים של הים - כוחה של אישה
- מעל 700 סרטים בחינם למנויי ספריות
- האם יש לנו באמת בחירה חופשית
- מוח גברי, מוח נשי
- הפרעת קשב אצל מבוגרים
- אמא, רעייה, פדופילית. סיפורה של ונסה ג׳ורג׳
- ינואר 2022 לקראת יום השואה הבינלאומי
- הרובוטים לא מחליפים אותנו כל כך מהר
- יש חטאים טובים ויש סרטים טובים
- אמריקה מתפקעת: על השמנה ותרבות