סקירות סרטים
נדב גדליה מתבונן שוב על המציאות בדרכו האישית, הייחודית.
מי שגדל בחינוך חרדי, היה מדריך בישיבה ובעל תואר שני בתלמוד, מרגיש שייך מאוד גם לעולם הכללי, ה״חופשי״ בלשון החרדים וגם לעולם בו צמח. הוא גם עיתונאי, בלוגר, שחקן ויוצר קולנוע. נע בין שני העולמות ומנסה להביא את הקול האישי שלו, שאינו קשור בהכרח לאחד העולמות האלה באופן ספציפי.
באתר שלנו נמצאים מספר סרטים שלו, השונים זה מזה: ברווק עם אלוהים התיעודי הוא מנסה למצוא זיווג, תוך שהוא מתייסר על שונותו (אי שייכות מגזרית, כמו שהוא מגדיר אותה), שמקשה עליו במציאת בת זוג. בפנסיה העלילתי הקצר הוא נוגע בנקודה הרגישה של יחסי הורים וילדים. הסרט עוסק באדם שכל חייו הוקדשו לפרנסה וחיסכון. כאשר הוא מתעורר לגלות שכל האהובים עליו נותרו מרוחקים או מפוספסים בשל קמצנותו וחומרנותו הקיצונית, הוא מנסה לתקן זאת. אך לא בטוח שעוד ניתן.
מדריך למתבונן האמיץ הוא הסרט חדש ביותר שלו. בסרט זה הוא בוחן את גבולות הז׳אנר התיעודי. הסרט נראה כאסופה מהורהרת של סטוריז, הנארגים לכלל מסר אחד עם הרבה צילומים עצמיים (נדב מופיע בכל סרטיו), בהם הוא מישיר מבט למצלמה בתקריב, כך אנחנו נכנסים עמוק לתוך נשמתו ואולי בכלל לא. כמו ב׳רווק עם אלוהים׳, תמיד מכרסם הספק שמולנו נמצא נדב השחקן, התופר סצנה להנאתו ומעצים את הדרמה מסיבות קולנועיות.
הסרט מתחיל בתשוקה להתנתק מרשתות חברתיות, התראות וגירויים בלתי פוסקים ולהתחבר שוב לעצמנו. לכאורה, שמענו על כך מכל הכיוונים. החל מקואוצ׳רים, מובילי דעה ומשפיענים שמודיעים לנו (דרך פוסטים ויראליים, אלא מה. יחי הפרדוקס) שעלינו להתנתק ועד למערכות ההפעלה בטלפון ובמחשב, שמתריעות בפנינו על זמני מסך מצטברים ועל הצורך בשקט ומיקוד עצמי.
גם באתר הסרטים תוכלו לצפות בהתמכרות חברתית, סרט מניו זילנד שטוען דווקא שאין דבר כזה, התמכרות יחודית לרשתות חברתיות ואת סודות במשפחה - הימורים. איננו מותחים קו שרירותי בין הסרטים. התמכרות היא התמכרות.
מהר מאוד, הסרט עובר לתהייה לא רק על רשתות חברתיות אלא גם על צרכנות, על התשוקה לחומר ועל החשש להישאר לא מעודכן (FOMO). גם כאן, מדובר בחומרים מוכרים, אך האופן בו הם מוגשים הוא היחוד של נדב. זה סוג של רפלקסיה. משעשע, יצירתי ומחכים כאחד: נדב מגיב לשלטים, כרזות ודברים שהוא רואה ברחוב. ההיכרות שלו כאיש מקצוע עם עולם הכתיבה השיווקית מקלף וחושף את המניפולציה שכל תכליתה היא לגרום לנו לרכוש עוד ועוד.
קחו כדוגמה ניגודית את הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית, גם הוא באתר. סרט זה עוסק בתופעת הצרכנות ההמונית והערצת המותגים. הוא כולל ראיונות עם מומחים וחוקרים אקדמאיים, בשילוב חומרי ארכיון. ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳ לעומת זאת, זהו נדב נטו, אישי וסוביקטיבי.
צפו כאן בקטע קצר מתוך הפתיחה של מדריך למתבונן האמיץ:
לצפייה ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳
אז למה אנשים משרתים במילואים?
אם נראה לכם שהתשובה מובנת מאליה ואם חשבתם על צירופי מילים כמו צו 8, חובה, ציונות, יציאה מהשגרה ומפגש עם חברים -- אתם לא לגמרי טועים, אבל כנראה שאף אחת מהסיבות האלה לא מספיקה בפני עצמה.
כי מילואים זה עסק מסוכן. מאוד. להסתכן באובדן חיים או בנכות בשביל לברוח מהשגרה ולפגוש חברים? נו. לא משכנע. בגלל הצו? - המממ, יש דרכים רבות לחמוק. ציונות? - טיעון מעולה, אבל קצת מופשט, בעיקר כאשר אפשר לתרום גם בדרכים אחרות ובעיקר כאשר זוכרים כמה אנשים אינם ממלאים את החובה הזו.
אל דאגה, הרשומה הזו אינה פוליטית. היא גם אינה ממורמרת. היא באה לנסות ולתאר את האתגר שביצירת הסרט, שמנסה לענות על שאלה, שעל פניו נראית כה פשוטה. והיא לא.
צפו כאן בסקירת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳כבר עשו הרבה סרטים על מילואים׳
החושך יורד ויחד איתו היאוש זוחל החוצה. נרקומנים ומכורים מכל רחבי הארץ מרגישים בודדים וחסרי תקווה, שוב. המעגל, שבגללו הגיעו מלכתחילה לסמים, הולך ומשכפל את עצמו בכל פעם שהשפעת הסם פגה.
לתוך המעגל הזה נכנסים שני גיבורי הסרט שומרי הלילה, בעצמם שחקנים בסאגה הזאת: האחד אחראי על שיקומו מסמים של האחר. אבל עוד נגיע לשניהם. ראשית, קצת רקע.
אדם קשיש, נעים סבר וחביב למראה, ספון בביתו הנוח והעמוס בספרים ומזכרות ומדפדף בתמונות העבר בערגה. דיבורו רך, הוא משיב בנימוס רב לשטף הטלפונים שמציף אותו כל העת ועונה בנחת לשאלות הבמאית שנמצאת בביתו עם צוות צילום.
הבמאית לא נמצאת שם כדי ליצור סרט על בני הגיל השלישי המזדקנים בכבוד והטלפונים אינם מבני משפחתו. האיש הזה מפורסם מאוד, משום שהיה שומר הראש של היטלר. זהו סיפורו של העד האחרון.
רוכוס מיש היה חייל פשוט בצבא הגרמני. לא חבר ב - S.S, לא במפלגה הנאצית, לא בגסטאפו. חייל פשוט, קרבי, בשר תותחים. בשלב מסוים נפצע קשה, עם כדור שחלף סמוך לליבו. הוא שרד. מאי שם הגיע הוראה להציב אותו בצמוד להיטלר. למה בחרו בו? אין לו מושג. ייתכן כי בשל קומתו הגבוהה, הנחוצה לשומר ראש, שאמור להגן בגופו על אדונו.
הוא לא היה מאבטח מסוקס עם משקפי שמש ואוזניה. למעשה, הוא היה רוב הזמן פשוט מרכזן הטלפונים של הפיהרר, זה שעונה לשיחות ומעביר אותן הלאה לראש הלשכה, בעידן המרכזות הידניות.
אז למה מתענינים במיש כל כך?
אולי בגלל שאצל רובנו, גם אם נצרבה בנו תודעת השואה דרך בני משפחה, קיימת סקרנות לדעת מי היה האיש שהצליח לסחוף מליונים רבים כל כך והיה בדרך להשתלט על העולם. שומר ראש הוא אדם שרואה את האובייקט שלו גם בחלוק או בתחתונים. ואותה סקרנות מעלה בנו את הסברה, שנדע משהו אישי, שלא כתוב בספרי ההיסטוריה, שיבהיר לנו איך ייתכן שאדם (היטלר), שהביוגרפיה שלו בחייו המוקדמים די בינונית, הפך להיות כה עוצמתי בזמן כה קצר.
חי את העבר
לסרט נכנסת דמות נוספת: טינה, המטפלת שלו, המגיעה לביתו מדי פעם כדי לבשל, לנקות ולכבס עבורו. תוך כדי ניקוי אבק (שלא קיים!) אינסופי בבית הממורק, היא סחה את אשר על ליבה. נקודת המבט שלה, כאישה פשוטה יחסית אך רגישה מאוד, מספקת לנו זווית נוספת וזוהי בחירה מבריקה של הבמאית יעל כץ בן שלום, שבחרה דווקא באותה מטפלת ולא נניח בהיסטוריון או ביוגרף.
״הוא חי את העבר,״ היא אומרת על מיש. ״ללא העבר,אין לו חיים. הוא עסוק בזיכרון באופן בלתי פוסק.״
ואכן, כך זה נראה. הוא מביט שוב ושוב בצילומים שלו ושל חבריו במדים. מבטם אומר שאננות. הם עומדים זקופים במגפיהם הגבוהים ובכובעי מצחייה, המדים מגוהצים והדוקים, החיוך קטן ובוטח. ברקע מטוס או כלי רכב צבאי מרשים. לפעמים הזרועות מתוחות מאחורי הגב. מפגן של עוצמה ושלווה. החיוך של מיש בעודו מביט בתמונות אומר הכל: הוא מתגעגע לימים היפים ההם. הבמאית משלבת ברקע שירי לכת גרמנים, שגם בלי להבין את מילותיהם, ברור כי הם מעבירים מסר של הוד והדר, אש ותמרות עשן, גאווה ארית, צעדת נצחון, טנקים דוהרים, מגפיים נוקשים על אבני רחוב, הצדעה, התמתחות וגאווה גאווה גאווה.
אז איך היה להיות ליד היטלר
האמת היא שאנחנו לא יודעים כלום. כל הסיפורים של מיש הם על סיטואציות קטנות, כמעט יום יומיות. היטלר נוגס בתפוחים שרוכוס מיש קיבל במשלוח מדודתו, אווה בראון מארגנת מסיבה כאשר היטלר נוסע לספרד, בראון מארגנת למיש עגלת תינוק במתנה עם הולדת ביתו, היטלר נוגע בכתפו של מיש כאשר הוא מבקש לעבור, והנה - כאן מיש עומד זקוף מחוץ לחדר בו היטלר נח, כדי שלא יפריעו לפיהרר.
כל כל קרוב וכל כך רחוק. ליד היטלר מצד אחד ומצד שני - שום דבר על היטלר המדינאי, המתכנן, היוזם, ההוגה של השמדת היהודים, של ההונאה של בריה״מ, של פיתוח הפצצה האטומית, של הכיבוש של אירופה והשגעון לכבוש את העולם כולו.
ואולי הוא באמת לא ידע כלום
בואו נזכור: מיש היה חייל פשוט, מרכזן שעונה לטלפונים, אבל לא מנהל את השיחה. לא חבר במפלגה נאצית, לא קצין, לא אסטרטג. מי שמתחשבן איתו ללא רחמים היא ביתו, שמתראיינת לסרט לחוד ומספרת עליו מנקודת מבטה. היא גדלה כמעט בלעדיו, הוא מעולם לא דיבר, לא על היטלר ולא על שום דבר אחר. לאט לאט אנחנו מגלים כמה דברים מפתיעים על משפחתה, על אימה, על האיש שאיתו התחתנה, על המקצוע הנוכחי שלה. לא, לא יהיה כאן ספויילר, תגלו זאת לבד. כשם שהבמאית מקלפת ופורשת את המציאות בהדרגה בסרט, כך תקלפו זאת גם אתם.
הבונקר
מיש היה בין היחידים ששרדו את הבונקר המפורסם של היטלר, שם הוא התאבד ושם נשרפה גופתו. במובן הזה, עדותו של מיש היא באמת עוצרת נשימה. איכשהו, דמותו הפשוטה, של מי שמתאר את הדברים כהוויתם, מקבלת עוצמה כפולה בשל התיאור היבש והענייני: הוא רואה את היטלר שעון על השולחן ירוי, לצידו אווה בראון, שהתחתנה איתו זמן קצר לפני כן ובלעה גלולות רעל והדבר הראשון שעולה במוחו השרדני של מיש הוא ״מה יהיה עכשיו?״. כמו ילד קטן, שהוריו מתו מול עיניו. התיאור שלו מדויק, כמעט ויזואלי. לצד השחזור של תמונות הבונקר ומבנהו, שנעשו על ידי משוגע לדבר, אנחנו ממש מרגישים שהיינו שם. אגב, מומלץ לקרוא כאן על אווה בראון שמוצגת באופן מאוד אוהד על ידי מיש, אך על ידי היטלר עצמו נחשבה ל״מטומטמת״ (Tschapperl), לאישה כנועה וחסרת כל שאיפות פוליטיות או השפעה על היטלר ועל סביבתו.
ככה נולדים מכחישי שואה
הרובד העוצמתי ביותר בסרט הוא זה המובע בדברי מיש ובדברי המטפלת שלו, טינה,תוך שהיא מאבקת ללא הפסקה את הבית ומקפלת כביסה לאורך כל הצילומים.
מיש לא ידע כלום, לדבריו. רק אחרי שחזר מהשבי נודע לו על השמדת היהודים ואז קרא ספרים כדי ללמוד עוד. קשה לו להאמין שהבוס ההגון והנחמד שלו הוציא לפועל את כל זה. הוא חווה תרבות ורוגע שם בהרים, באוברזלצברג. לביתו יאמר שהוא חושב שנרצחו הרבה פחות יהודים מכפי שפורסם (הוא כנראה לא מעז לומר זאת לצוות הצילום. עם כל תמימותו לכאורה, הוא יודע מה לא לומר ולמי).
וטינה, המטפלת, היא מהרהרת בקול רם, שאם האדון מיש אומר שהבוס שלו (היטלר) היה כל כך מנומס ותרבותי והאדון מיש הוא איש כל כך הגון (ושקט ומנומס בעצמו), אז היא כבר לא יודעת מה לחשוב (על השואה).
הנה, ככה, בשקט ובלי התלהמות, מתכרסמת לה האמת של השואה, דרך משפטים כמו ״קשה להאמין״, ״לא ברור״, ״מי יודע״ ושאר דיבורים מעורפלים. אם חשבתם שהכחשת שואה היא ענין לנאומי שנאה של קו קלאס קלן או נשיא איראן, אז הנה לכם הכחשת שואה עוצמתית ומסוכנת הרבה יותר.
לצפיה בסרט
טריילר:
אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.
מנשה קדישמן היה פסל וצייר בעל שם עולמי. עבודותיו מוצגות, בנוסף לישראל, בארה"ב, קנדה, יפן, הולנד וגרמניה. הוא זכה בפרסים רבים וגם חתן פרס ישראל לשנת 1995 לפיסול.
לכאורה, עולה ציפייה לדמות מודעת למעמדה ומעט נפוחה מחשיבות עצמית, אבל בסרט הכבשה הכחולה עולה דמות בעלת ישירות כובשת, של אדם אינטילגנטי וחושב אך לא מתחכם עם צוות היוצרים או עם סביבתו.
קדישמן הוא אמן טוטאלי. האמנות קיימת בכל מקום בחייו, הוא נמצא בתוכה כשם שהיא בתוכו. אין כל הפרדה בין היצירה לבין האיש. אין גם פוזות וניסוחים קשים להבנה על אבסטרקט ודימויים עמוסי מילים לועזיות או עברית שאיש אינו משתמש בה. יש אותנטיות של אדם, שחי ומדמיין ללא הפסקה ומתאר בפשטות את מה שהוא חושב ומרגיש. זו דמות כובשת מסך, בעלת עוצמה, דמות שכל במאי חולם עליה לסרט תעודה. בז'רגון המקצועי אנשים כאלה מכונים "חורכי מסך."
מקרה החטיפה של נחשון וקסמן לא היה הראשון בישראל בו התבצע מיקוח עם מחבלים. הוא מסמל את הדילמות המעצבות את החברה הישראלית וגורמות לתופעה מאוד מיוחדת, שהינה מצד אחד איחוד בטרגדיה ומצד אחר פילוג בדעות. הסרט שנעשה על הפרשה, בבימויו של לוי זיני, מתעד את האירוע הדרמטי צעד אחר צעד.
סיפורו של אבשלום, נער מתבגר ואלוף פארקור, לקראת שחרור אביו מן הכלא.
"עיקר הפארקור הוא ההגעה מנקודה אחת לשנייה בצורה האפקטיבית והמהירה ביותר האפשרית."
בסוף שנות ה - 80 התפתח בצרפת ספורט אתגרי ששם לו כמטרה להפיח חיים חדשים בסביבה האורבנית האפורה ולנצל את הייחוד שלה. ספורט זה, Parkour (עיוות מכוון של המילה parcour בצרפתית, שמשמעותה נתיב או מסלול), מקורו בראשית המאה ה - 20, כחלק מהערצת היכולת האתלטית של הילידים באפריקה. הוא זכה לעדנה מחודשת בעזרת רשת האינטרנט דרך הפצה באתרי סרטונים ברחבי העולם.
׳לב שבור הוא לב שלם׳ כתב ושר ברי סחרוף בשנות ה - 90׳.
׳לב שבור׳ הוא גם שמה העממי של תופעה אמיתית לגמרי, בה עקב עצב בלתי נתפס, אהבה נכזבת, שמועה על אסון (ולפעמים גם שמחה פתאומית), אדם מפתח תסמינים הדומים להתקף לב.
ביוני 2024 התפרסם מחקר שמצא עליה במקרי ״הלב השבור״ בישראל. החוקרים מייחסים זאת לצער והעצב שנחתו על ישראל מאז ה - 7.10.2023.
איך כל זה קשור לאתר הסרטים? - המשיכו לקרוא.
Read more: לב שבור: עליה בתחלואת לב מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
