סקירות סרטים
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.
התרסקות המטוס המחרידה בהודו, בה נהרגו כמעט כל נוסעי המטוס שניות ספורות לאחר שהמריא, הפנו שוב את תשומת הלב לחשוד המיידי: חברת בואינג.
יותר מדי מטוסים של החברה היו מעורבים בתאונות או כמעט תאונות בשנים האחרונות.
תעופה היא ענין מסוכן ואף כלי טיס אינו חסין. אבל בבואינג, לא מדובר רק בצירוף מקרים הנובע ממספר המטוסים הגבוה שהיא מייצרת, אלא גם מתרבות של נהלי בטיחות בעיתיים, שהוכרו רשמית ככאלה.
מעט על ההיסטוריה של הבטיחות בבואינג, שהיתה בבחינת תמרור אזהרה לתאונה הקשה. אחריהם, סרט קצר, שגם מופיע באתר.
עדכון: חקירת המקרה הטרגי הסתיימה. לא מדובר באשמה של בואינג במקרה זה. עם זאת, נכונותם של הסרט והסקירה לא השתנו.
דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?
אנחנו ממש מקווים שאנחנו לא נשמעים יומרניים מדי. זו רק השערה.
אך נראה לנו וכנראה לרוב האנשים מסביב, ששורשי השסע החרבתית העמוק בישראל, שעל קיומו אין חולק, אינם רק בפערים משפטיים.
הרי בואו נהיה מעשיים, כמה אנשים באמת ערים לדקויות של הגדרות עילת הסבירות למשל?
השורש הוא בתחושות ארוכות שנים, שעברו מאב לבת ולנכד, של זרות, קיפוח, הדרה, דחיקה ועוד. תחושות מוצדקות? והאם הן עדיין בתוקף? זה לא משנה.
מספיק לכתוב: צפו בסצנה הבאה מתוך הסרט המצוין מעברות, שביימה דינה צבי ריקליס והפיק אריק ברנשטיין.
לצפייה לחצו על התמונה או כאן.
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
׳געגועי אם׳ הוא סרט שנראה בתחילה כמו קונספירציה שפוגשת קומדיה. ואז הוא הופך לנוגע ללב.
אז בואו נתחיל מהקונספירציה ולמה היא ממש נשמעת סבירה
ב - 1998 הופיעה בגאורגיה קשישה שטענה שולדימיר פוטין, נשיא רוסיה, הוא הבן האובד שלה. האישה, ורה פוטינה, סיפרה שהיא רוסייה במקור ושהתחתנה עם חייל גאורגי ועברה לגור איתו בכפר שלו. היה לה בן שנולד מוקדם יותר, מחוץ לנישואים, ובן הזוג שלה לחץ עליה למסור אותו להוריה ברוסיה. היא עשתה זאת.
מאוחר יותר, הוריה מסרו את הילד לאימוץ מבלי לספר לה. לילד שלה קראו וובה, כלומר ולדימיר. שם המשפחה הוא כאמור פוטין. זהו באמת שמה. כשהיא אכולה רגשות חרטה ואשמה, היא צופה בטלוויזיה ופאום מהדהדת בה ההבנה (הסוביקטיבית): נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין הוא הבן האובד שלה.
גם תאריכי הלידה דומים. עם פער של שנתיים אמנם, אבל זה יכול לקרות אצל ילדים מאומצים בלי מסמכים.
עד כאן, סברה ומקריות, המתחברת לאימא המחפשת את בנה ונאחזת בכל סימן. עם זאת, השם פוטין לא כל כך נדיר וכמובן שהשם ולדימיר נפוץ מאוד....
אז למה שנאמין לה?
מצד אחד, הרצל נחשב להוגה וחוזה המדינה הציונית, לראש וראשון לציונים המעשיים ולמנהיג שהצליח לאחד בין הזרמים המסוכסכים של התנועות הציונית באירופה ולהושיבם זה לצד זה בקונגרס שיזם.
מצד שני, הביוגרפיה שלו היא הדבר הרחוק ביותר ממי שהייתם מצפים שינהיג את התנועה הציונית של טרום המדינה: חילוני מובהק, שקוע בהרהורים (והזיות גדלות), מתבודד, חסר כל ניסיון ניהולי וציבורי, מעריץ של הלאומיות והתרבות הגרמנית.
לכאורה, מה לו ולחלום היהודי הבוער של חזרה לארץ ישראל, ממנה גורש העם היהודי לפני 2000 שנה? גם עברית לא ידע -- וגם לא ניסה ללמוד.
אנשים רבים שמעו על אדוארד השמיני. הוא עלה על כס המלוכה באנגליה (הממלכה המאוחדת) בשנות ה - 30 של המאה הקודמת, כנצר לבית המלוכה הבריטי. אלא שלאדוארד היתה גם בת זוג אהובה: האמריקאית ואליס סימפסון. והדבר יצר בעיה. הקושי לא היה בלאום האחר שלה (הרי כולנו מכירים את מייגן מרקל), אלא בעובדה שהיתה גרושה פעמיים ובני זוגה לשעבר היו עדיין בחיים. ומאחר שהמלך משמש גם כראש הכנסייה האנגלית (האנגליקנית) והדבר מנוגד לחוקי הכנסייה, הדבר יצר קונפליקט.
בנוסף, המלך אינו כל יכול ועליו למעשה לקבל את אישור הממשלה. והממשלה על נציגיה (ראשי המושבות השונות) התנגדו לנישואים אלה.
איזו אכזריות ושמרנות! אולי תגידו. אבל מתברר שלסירוב הזה היו עוד סיבות, שאף אחד לא אהב להבליט אותן או לדבר עליהן בשעתו.
וזו בדיוק הנקודה בה הסיפור הופך מענין אף יותר.
אירוע יחודי, בו ערכנו הקרנה ומפגש יוצר, יחד עם הכרת סרטים חדשים במאגר
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו הוקרן ואחריו התקיימו מפגש יוצר ושיחה.
ראו כאן את הסרט ואת המפגש המוקלט, מחוברים.
הסרט עד שאלוהים יפריד בינינו עוסק במשפחות דתיות וחילוניות ובילדיהן. הוא צולם במשך עשר שנים, כדי לאפשר מעקב אחרי מערכות היחסים המתפתחות והדילמות החינוכיות.
מספר רבדים קיימים בסרט ועליהם גם נסבה השיחה שהתקיימה אחריו: חינוך ילדים, פשרה וויתור, זוגיות ומערכות יחסים.
מעל לכל, שאלות של זהות ישראלית ויהודית, מה שהופך את הסרט לרלוונטי לאנשים רבים בישראל.
הצטרפו אלינו להקרנה הבאה, של הסרט ׳אתה מת רק פעמיים׳
ואחריה מפגש עם הבמאי יאיר לב
״הסרט המותח ביותר שמוקרן כעת בישראל״
אורי קליין, הארץ
על הסרט
שיחת טלפון מפתיעה מבשרת לאמו של במאי הסרט כי היא היורשת החוקית של בית, בצפון היקר של לונדון. כל שיהיה עליה לעשות הוא להוכיח שהיא בתו של ארנסט בכינסקי. אלא שכמה ימים מאוחר יותר מתגלה באוסטריה מידע שמדהים את בני המשפחה: תעודת פטירה נוספת חושפת אדם עם אותו שם ומספר זהות, שנולד באותו יום ובאותו מקום בהם נולד ארנסט בכינסקי.
זוכה פרס חביב הקהל בפסטיבל דוקאביב.
סרטם של יאיר לב ודוד דרעי
עלות ההקרנה והמפגש: 25 ש״ח. הירשמו כאן
תעלומה בלשית מרגשת
שמוליק דובדבני - ynet
דוקו מדהים שמורשתו בסכנה
אבנר שביט - וואלה
התוצאה - לא פחות ממרתקת
בן בירון בראודה - מאקו-tvbee
התחקיר מאחורי הסרט
ניקו הופינגר - MyHeritage
הירשמו לאירוע כאן
עלות ההשתתפות: 25 ש״ח
'אוכלים בסתר' היא סדרה בריטית במהלכה נערך ניסוי פשוט אך מרתק: הוא נוגע להרגלי האכילה של רוב הבני האדם בעולם המתועש והשבע.
אנחנו באתר מראים פרק אחד מתוך הסדרה.
ג'יל וסטיוארט הם אח ואחות. שניהם סובלים מעודף משקל ומאוד רוצים לרדת. דבר אחד לא ברור להם: למה הם עולים במשקל? הרי לפי החישובים שלהם הם אמורים אפילו לרדת!
כאן בא לעזרתם צוות התכנית, בהנחייתה של אנה ריצ'רדסון.
- כל האמת על שקרנים
- בחזרה לגבורה - סידרת הקרנות סרטים ומפגשים עם הבמאי גיל קרני
- לב שבור: עליה בתחלואת לב מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל
- מעל 700 סרטים בחינם למנויי ספריות
- קולנוענים, נמאסתם
- סין: לא מה שחשבתם
- איגרת משודרת ספטמבר 2022 - על חולשות אנושיות ומזון אורגני
- אנטישמיות ספרדית חמה
- המלוכלכים - אלימות בבתי הספר כפי שלא נראתה בקולנוע
- ואם נחווט לכם את המוח