סקירות סרטים
בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.
ערים בלילה הוא אוסף של סיפורים של אנשים שנפלו בשבי המצרי והסורי במלחמת יום כיפור.
זהו סרט מאופק, מסוגנן, מדויק, אסתטי מאוד מבחינה ויזואלית. הדוברים רהוטים, לא עושים הנחות לעצמם, לא נופלים לסופרלטיבים.
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
האם יש לבני האדם בחירה חופשית? השאלה הזו מעסיקה את המין האנושי דורות רבים. פילוסופים, חכמי דת, מדענים ואנשי רוח - לכולם יש דעה בענין.
בדרך כלל, שורש הדיון נע סביב שני מרכיבים:
- האם יש בחירה חופשית כאשר חינוך, מדינה, משפחה ומסורת מנחים אדם ללכת בנתיב מסוים?
- האם יש בחירה חופשית כאשר גנטיקה והורמונים מכוונים אותנו להתנהגויות ומעשים והופכים אותנו לבובות מותנות?
ואולי בחירה חופשית זה מאמבל-ג׳אמבל של פרוגרסיבים? ״לא באנו לכאן ליהנות״ אומרים בסרקאזם במשפחה שלי. החיים מלאי עמל, חובות, פחדים ודאגה אינסופית ואז פלופ, הם נגמרים.
בחירה חופשית, הגשמה, סיפוק וחס וחלילה אושר - הן מילים של עולם ראשון משועמם ומפונק.
אז בואו נראה מה יש לסרטים במאגר לומר על כל זה
אנחנו ממש מקווים שאנחנו לא נשמעים יומרניים מדי. זו רק השערה.
אך נראה לנו וכנראה לרוב האנשים מסביב, ששורשי השסע החרבתית העמוק בישראל, שעל קיומו אין חולק, אינם רק בפערים משפטיים.
הרי בואו נהיה מעשיים, כמה אנשים באמת ערים לדקויות של הגדרות עילת הסבירות למשל?
השורש הוא בתחושות ארוכות שנים, שעברו מאב לבת ולנכד, של זרות, קיפוח, הדרה, דחיקה ועוד. תחושות מוצדקות? והאם הן עדיין בתוקף? זה לא משנה.
מספיק לכתוב: צפו בסצנה הבאה מתוך הסרט המצוין מעברות, שביימה דינה צבי ריקליס והפיק אריק ברנשטיין.
לצפייה לחצו על התמונה או כאן.
"חולה על תל אביב. כל אווירת ההוללות הזאת, לפעמים אני מתחבר אליה." הדובר הוא יהושע הרמן, דתי מן השורה לכאורה. רק חיוכו הדק מרמז על רוחו החתרנית והשובבה, שעולה בסרט יש חטאים טובים. ביתו, רננה, היא במאית הסרט. גדלה עם חינוך דתי ונשלחה לאולפנה על דעתם של שני הוריה. עד כאן, הכל על פי השורה. אלא שבהדרגה, מאז גיל 12 בערך, רננה מגלה שאביה אינו בדיוק המופת הדתי שמספרים לה עליו בבית הספר ובחברה שסביבה.
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.
אם את או אתה מנויים בספרייה ציבורית*, תוכלו לצפות בכל הסרטים שלנו בחינם.
מעל 700 סרטים מחכים לכם באתר. את רובם לא תוכלו לראות בנטפליקס או באתרים פיראטיים, בטח שלא בטלוויזיה.
מסיבה פשוטה: הסרטים שאצלנו נועדו לאנשים שאוהבים תוכן, מחשבה ואסתטיקה.
אם אתם אוהבים לאתגר את המוח עם תוכן מעשיר, לשבור סטריאוטיפים ולצפות בסרטים על מדע, ספרות, טכנולוגיה, רפואה, תזונה, פסיכולוגיה, צדק חברתי, היסטוריה ועוד -- הגעתם למקום הנכון.
איך נכנסים
ראשית, הספרייה הציבורית שלכם חייבת להיות מנויה על האתר שלנו.
קיים סיכוי שהיא כבר מנויה. אנחנו מוכרים על ידי משרד התרבות.
הכי פשוט לנסות. היכנסו כאן:
https://library-films.com/user/login
הכניסו מספר תעודת זהות, מספר כרטיס קורא או כתובת דוא״ל.
אף אחד מהם לא מזוה על ידי האתר?
לא נורא!
פנו אלינו וציינו את שם הספרייה. אנחנו נדאג לשאר.
אם הספרייה לא מנויה, נציע לה להצטרף. אם הספרייה מנויה לאתר, פשוט נוסיף את פרטיכם, כדי שתוכלו להיכנס מכאן ואילך בחינם.
* הגישה מותנית בכך שלספרייה אליה אתם מנויים יש מנוי פעיל אצלנו.
מהי סין בשבילכם?
כל אחד ועולם ההדימויים שלו או שלה. הנוסטלגיים ידברו על פגודות, ציורים עדינים, משי, פסלוני טרה-קוטה, אוכל (אהרוני?), שושלות טאנג ומינג ועוד.
אבל רובנו נחשוב על מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לעצירה, מאיימת (וגם מממשת איומים), עם טכנולוגיה מתקדמת בתחומים מסוימים (תקשורת ולאחרונה גם בינה מלאכותית), בית החרושת של העולם, משטר ריכוזי וסמכותי, צנזורה, צבא אדיר, שאיפות התפשטות דרך שעבוד כלכלי באפריקה, מרכז אמריקה ונקודות אסטרגיות בעולם (נמלי ים שונים, תעלת פנמה ועוד), מעקב וריגול (האם האתר הזה יותקף בעקבות הפוסט?).
כבר הרבה שנים שומעים שסין היא ״הדבר הבא״. כשפניתי ללימודים באוניברסיטה (תחילת שנות ה - 90׳), הרבה אנשים סביבי פנו ללימודי סינית, כדי לסלול לעצמם דרך בעולם הכלכלי המשתנה.
אך בניגוד לדימוי הבלתי מנוצח, סין מתמודדת כיום עם בעיות מבניות משמעותיות. נדבר עליהן עכשיו וגם נפנה אתכם לסרט אחד באתר, שמצביע על סיבה אפשרית למה שקורה כיום.
הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.
לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.
- כרומוזום אחד יותר מדי
- אלף בית של יצירה זה לקבל אישור מרבנים
- איגרת משודרת - אפריל 2022: פוסט פסח, טרום יום השואה ויום כדור הארץ
- על אשכנזים, ספרדים ואנטישמיות פנימית
- אשת כהן - בשבח האיפוק
- מי היה הרצל האישי
- זווית אחרת על יום השואה
- פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים
- האם ישראל מכורה לרטלין ומשפרי תפקוד
- רוח כלה: גורל ומקרה