סקירות סרטים

• אמנות ותרבות
• רוחניות

אנחנו לוקחים חלק בארגון פסטיבל קולנוע בגליל. השנה (2025) הפסטיבל מקיים מסגרת מיוחדת של סרטים מקירגיזסטן, כולל שני אורחים, מבכירי תעשיית קולנוע הקירגיזית.
שלושה מהסרטים יהיו זמינים במהלך הפסטיבל באופן מקוון (און ליין). הקישורים בהמשך. 

Read more: סרטים נדירים מקירגיזסטן

צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש נובמבר / 2021.

האיגרת המשודרת

עברנו למתכונת חדשה, של איגרת בשידור חי, כולל דיון עם הצופים. לכל מי שהחמיץ, תוכלו לצפות כאן באיגרת.

מה באיגרת הפעם?

אדם וסביבה
ועידות אקלים כמו זו שהתקיימה בנובמבר 2021 מזמנת לנו הרבה מחזות אימים כרצפים מהירים של שטפונות, רעידות אדמה, הצפות ושריפות, כולם עם קול רועם ברקע שדוחק בנו לעשות מעשה כי אין זמן.
הפחדה היא ענין שוחק. היא גם גורמת לאנשים ״לסגור מדפים״ ולהיאטם למסר. אז במקום עוד סרט הפחדה, קבלו סרט אתסטי, אמנותי ופואטי, העוסק בקשר שבין אדם וסביבה: פתלתל, על נהר הירקון ומקומו בישראליות.
באתר הספריות הציבוריות.
באתר האקדמיה

אנרגיה גרעינית בטוחה
בנובמבר 1952 קיימה ארצות הברית ניסוי ראשון בפצצת מימן. אי אפשר היה להטיס אותה בשל גודלה, אז היא פוצצה על האדמה. המקום שנבחר היה אחד מהאיי מרשל הזעירים. האי נהרס כליל בפיצוץ ונוצר שם מכתש ענק. פטריית העשן טיפסה בהדרגה עד לגובה 161 ק״מ ואניות ששטו במרחק 56 ק״מ קיבלו מטח של אלמוגים ספוגי נשורת גרעינית.  הכל הוסרט והוצג לנשיא אייזנהואר, בתוספת מוסיקה של ריכרד ואגנר. אכן, מפגן של עוצמה. תאונות בכורים גרעיניים שאירעו בשנים שחלפו כמו בפוקושימה ובצ׳רנוביל יצרו בציבור אימה משתקת והתנגדות מוחלטת לאנרגיה גרעינית. 
מפתיע לגלות אם כן, שקיימת אנרגיה גרעינית בטוחה. היא מבוססת על היסוד ת׳וריום. היא לא הגיעה לכלל מימוש מסיבות פוליטיות: כי אי אפשר להרכיכ ממנה פצצה. העובדה המדהימה הזו והתקווה שטומן בחובו השיוש בתו׳ריום, כמענה לעולם מזוהם, מסורת בסרט תוריום.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה

הסוד של קהילת שובו בנים
קהילת ובו בנים של אלער ברלנד נמצאת כעת (נובמבר 2021) בכותרות, נוכח מה שנראה אולי כפענוח מעשי היעלמות, שהתבררו ככל הנראה כרציחות, שהתרחשו בשנות ה - 80׳. הסרט רב הנסתר, שנעשה עוד לפני התפוצצות הגילויים האחרונים, ביצע תחקיר מעמיק משל עצמו, כזה שהמשטרה למעשה היתה צריכה לבצע בעצמה. הוא כולל עדויות, אילוסטרציות ושחזורים ונצפה בנשימה עצורה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה
הערה: הסרט זמין חינם גם למי שאין להם מנוי

הצהרת בלפור וראשית ימי המדינה
נובמבר הוא החודש בו מציינים את הצהרת בלפור. הצהרה של ממשלת הוד מלכותה, המכירה לראשונה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. ההצהרה נתפסת כנקודת מפנה, גם אם סמלית, שכן יחלפו עוד שנים עד שתוקם המדינה. מספר סרטים מתארים את ימי הקמת המדינה, רובם מנקודת המבט של המאבק והמלחמה: בובל׳ה - על יחידת הפרשים של צה״ל, 50 שנות הגנה, שערכו בעיקר ארכיוני, בן גוריון זוכר, שצולם שנה לפני פטירתו של דוד בן גוריון והיה גנוז במשך שנים ודודו, שעוסק בדמותו של האיש עליו נכתב השיר המפורסם, שנפל בגבורה בקרב העקוב מדם על נבי יושע. סצנה מדודו תוכלו לראות באיגרת המשודרת.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה

מה מרגישות חיות
בחודש נובמבר 1957 שוגרה הכלבה לייקה לחלל על ידי הסובייטים ובכך היתה ליצור החי הראשון שהקיף את כדור הארץ. היא לא שרדה, אך הפכה לגיבורה ופסלים הוקמו לכובדה והוצאו בולים לזיכרה. רק אחרי שנים התגלה כי הסובייטים הרעילו את המזון שלה והיא מתה שעות ספורות אחרי ההמראה. הם ידעו שאין להם דרך להחזיר אותה לכדור הארץ בביטחה והעדיפו לסיים את חייה בהקדם. 
למרות שכלבים רבים אומנו למשימה, לייקה אותרה ברחוב מספר ימים לפני השיגור, ככלבה משוטטת. יופיה משך את אנשי הצוות ומכיוון שכל הענין היה ממילא יחצ״ני, היא נבחרה ״לדגמן״.
אז מה מרגישות חיות?
זהו נושא הסרט בשם זה. מתברר שמינעד הרגשות שלהם גדול ומפתיע ואינו רק מה שאנחנו מכנים ״חייתי״. מחקרים מראים שיש להם אפילו חוש צדק ותחושת קיפוח המבוססת על אי שוויון. סרט מרתק, הכולל תיאור מחקרים המסבירים איך המדענים הגיעו למסקנות אלו.
באתר הספריות הציבוריות
באתר האקדמיה

צפו באיגרת המשודרת

• ילדים ונוער

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

שמחים להזמין אתכם להקרנת מקבץ סרטים המתארים חולשות אנושיות (של אנשים אחרים כמובן, לא שלכם), להאזין ולהשתתף בהרצאה מעניינת על הנושא. האירוע היברידי - ההרשמה כאן.
צפו באיגרת המשודרת וראו את תמליל הוידאו למטה.

צפו כאן באיגרת

תמליל האיגרת:

ברוכות, ברוכים הבאים, לאיגרת המשודרת של מאגר סרטי האיכות מובי דיסקברי.
חודש אלול. חודש של סליחות ושל חשבון נפש. הזדמנות להרהור פנימי על מי שאנחנו ועל תכונות שהיינו רוצים להתמודד איתן, או לחלופין, ללמוד לחיות איתן.
ובהקשר זה, ב - 22.9 נקיים ערב בו נקרין קטעים ממספר סרטים ונשוחח על חולשות אנושיות.
נערוך מקבץ של סרטים, כולם מהמאגר, כמו החיים החרדתיים שלי, עבדים להרגל, בחור טוב, המרדף אחרי האושר ושבעה כפולים מצומצם.
המפגש יתקיים בספרייה הציבורית בכוכב יאיר ובמקביל - כאירוע היברידי מקוון, און ליין. הצטרפו - פיזית או און ליין.

ֿהירשמו כאן לאירוע המקוון

לאחרונה התפרסמה כתבה שעוררה ענין רב אצל שוחרי הבריאות. הכתבה בדקה את נכונות המיתוס בדבר היותו של המזון האורגני בריא יותר. לזכותה של הכתבה ייאמר, שהיא הציגה תמונה מורכבת ודעות שונות.
תוכלו לצפות בסרטים - כל האמת על מזון אורגני ו - תשכחו ממה שידעתם על תזונה, שניהם במאגר.

במהלך הקיץ הצטרפנו לחפירות בתל עזקה שבעמק האלה, סמוך למקום בו התקיים על פי התנ״ך הקרב בין דוד לגוליית. משלחת ענקית מכל העולם, בראשות פרופ׳ עודד ליפשיץ מגיעה לשם אחת לשנה בקיץ, חושפת ומתעדת את ההיסטוריה המורכבת בשכבות הרבות. הצילומים הם חלק ממעקב שאנחנו מקיימים, בעקבות הסדרה המופתית והארץ היתה תוהו ובוהו, שזמינה כולה במאגר. זהו ניסיון שלנו להיכנס לעומק ולהעלות את המודעות לאחד התחומים המרתקים והעשירים - תולדות ארץ ישראל.

בחודש ספטמבר 1921 קיבל פנחס רוטנברג זיכיון להפקת חשמל מתחנה הידרו אלקטרית בנהר הירקון, שנקרא בערבית עוג׳ה. התוכנית מעולם לא התממשה מסיבות שונות. הסרט ׳פתלתל׳, שנמצא במאגר, מתאר את קורות נהר הירקון, באופן פיוטי ואסתטי.

בחודש אוקטובר נקרין את הסדרה 301 פדויים, על השבויים ממלחמת יום הכיפורים ונקיים מפגש עם במאית הסדרה, ציפי קרליק. המפגש יתקיים בהיכל התרבות כפר סבא ובמקביל, באופן מקוון.

צפייה נעימה.

• חברה
• מדע וטכנולוגיה

את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.

כל זה היה מוטעה.

אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב? 
בכך עוסק הפוסט הזה.

המשך קריאה הרובוטים לא מחליפים אותנו כל כך מהר

המהדורה הראשונה אי פעם של פסטיבל הסרטים גליל קונספט יוצאת לדרך, חנוכה 2024. מרגש, משום שאני חלק מצוות ההפקה וגם בגלל שהפסטיבל מסמל את תהליך השיקום של הגליל מהמלחמה  (חמסה חמסה).
אז קבלו שלוש המלצות סרטים, קרובים ללב מיוחד.
כמו לשאול הורה מיהו הילד המועדף, אני נע באי נוחות מעצם ההמלצה, כאילו היא רומזת שהסרטים האחרים לא טובים או לא שווים המלצה. חלילה. אלו פשוט סרטים שבאופן אישי נגעו בי יותר. זה הכל. 

Read more: המלצות צפייה לפסטיבל גליל קונספט 2024

• אמנות ותרבות
• מוסיקה
• רוחניות

בשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.

המשך קריאה מסע מוסיקלי-ישראלי בהודו

הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:

תמליל הוידאו:

מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!

הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.

לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.

שימו לב למשפט הבא:

זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.

כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.

לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.

תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.

יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.

השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.

שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.

בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.

צפו בסרט המלא

• אמנות ותרבות
• יהדות
• נשים ומגדר

זלדה (זלדה שניאורסון מישקובסקי) היתה מה שנהוג לכנות Late Bloomer - טיפוס של פריחה מאוחרת. ספר השירים הראשון שלה התפרסם כאשר היתה בת 53, למרות שכתבה שירים כבר מגיל 18.

המשך קריאה משונה להיות אשה פשוטה - סרט על המשוררת זלדה

חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:

׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.


האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.

אז איך מגיעים לאושר

 כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.

ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי

מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.

כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).

כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.

אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.

צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:

קלילות לצד עובודת מדויקות

במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין  תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.

צפו כאן בסדרה

ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.