סקירות סרטים
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.
כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מאי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
אירועים וימי שנה לחודש מאי הרלוונטיים לסרטים אצלנו:
במאי 1927 צ׳אלרס לינדברג ערך את טיסת הסולו הראשונה מעבר לאטלנטי. הסרט ׳נולד לטוס׳ הוא סרט ביוגרפי על דני שפירא, מטייסי הקרב והניסוי הטובים בעולם, שקורות חייו שזורים באלה של המדינה.
יום חופש העיתונות הבינלאומי חל בחודש מאי ועבורו אנחנו מביאים את הסרט ׳חופש ביטוי - ללא מורא׳, הכולל מפגשים עם פעילי זכויות אדם וחופש ביטוי מרחבי העולם.
יום הצחוק העולמי - הסרט ׳סטנד-אפ׳ על בחור ישיבה הלומד לתעודת הוראה בגמרא וחולם להיות סטנדאפיסט.
במאי נערכה ועידת בילטמור, בה תוכננה הקמת המדינה והסרט ׳כך ראינו׳ לקח חומרים שצולמו בידי חובבים במשך 70
שנה והפך אותם לסרט מרתק על תולדות ישראל. במאי 1948 נפגשה גולדה מאיר עם עבדאללה בניסיון של הרגע האחרון למנוע מלחמה עם ירדן. הסרט בובל׳ה על חידת הפרשים של צה״ל במלחמת העצמאות, שופך אור מזווית בלתי מוכרת דרך מסע חקירה פנים משפחתי.
נולד לטוס
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
חופש ביטוי - ללא מורא
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
בובל׳ה
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
כך ראינו
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
זהו סרט על אחד ממקרי הפדופיליה המזעזעים ביותר, שנעשו על ידי מטפלת בפעוטון.
אנשי מקצוע בתחום לא אוהבים לקטלג פדופילה לפי רמות. מבחיתנם, כל פדופיליה מזעזעת. הם צודקים.
עם זאת, יש במקרה זה, המתואר בסרט, רובד נוסף, שהופך אותו לבלתי יאומן. מדוע? - קראו עוד.
עצירת הזדקנות, חיי נצח והתחדשות הנעורים מעסיקים את האנושות כבר אלפי שנים.הפילוסוף היווני הרודוטוס טען שקיים מעיין נעורים ואף הצביע על מיקומו המשוער - אתיופיה או סומליה. הוא לא ביקר בו ולא ידע לכוון למיקומו המדויק, אבל הצית את הדמיון ואת המוטיבציה של שליטים שהשקיעו משאבים אדירים במסעות גילוי, שלא הניבו עד היום דבר.
אלכסנדר מוקדון היה עסוק באופן אובססיבי בשימור כוחו והשקיע בחיפוש נהר, לא מעיין, שנמצא במקום בו שורר חושך נצחי. האגדות על אנשים שנכנסים מצד שמאל כזקנים ויוצאים בצד ימין של המעיין כצעירים פרחו ושגשגו, אך גם אלכסנדר הגדול וגם חוקרי ומגלי הארצות השונים לא הצליחו למנוע את הזדקנותם ומותם. המסורות לעומת זאת, נהנות מחיי נצח.
אחד המיתוסים העקשנים ביותר טוען כי מעיין הנעורים נמצא בקוסטה ריקה. הוא אף צוייר על ידי קראנאך הבן וניתן להבחין בו בזקנים בצד שמאל ובצעירים בצד ימין (אזהרה: היכנסו מהצד הנכון, אחרת תזקדנו באחת!). כתבה מ - 2011 מספרת כי ישראלי רכש את המקום והפך אותו לאתר תיירות, אחרי שנהרס ברעידת אדמה. נבירה נוספת בעמקי האינטרנט מגלה כי הסיפור אמיתי לחלוטין, עם תמונות ״לפני״ ואחרי״ הטבילה (הומור ישראלי ומשובח).
אבל אנחנו אנשים מודרניים ולא מאמינים בשטויות. אנחנו מאמינים במדע. המדע פיצח בשנים האחרונות את הדינמיקה של תהליכי ההזדקנות והצליח לעצור אותם, באמצעות מחקר מעמיק של גנים, חלבונים והורמונים.
או שלא?...
הבמאית הילארי פרייור יצאה למסע ארוך בן שישה פרקים אחרי טכניקות שונות, מודרניות ומסורתיות, להחזר הנעורים ולהארכת החיים תוך שמירה על איכותם. על הדרך, היא חוקרת את הכמיהה והאמונה בכך שהדבר אפשרי.
מסעה של הילארי ומסקנותיה מתוארים בסדרה שנמצאת אצלנו במאגר: ׳צעירים לנצח׳.
צפו כאן בפרק הראשון.
כולנו יודעים שהכל זמני. אבל יש כאלו שמסרבים לקבל זאת. האמונה ב״כוחי ועוצם ידי״ (פרשת עקב, ספר דברים), שמתחזקת כל כך עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, מעצימה את התחושה הזו. מדובר בתעשייה של מליארדים. מקוסמיטיקה דרך תרופות ותכשירים אחרים, החברות הגדולות ביותר משקיעות בכך הון עתק ואיתן גם משקיעים פרטיים, שנמצאים כנראה בהיסטריה מהזדקנותם שלהם. התקווה מניעה השקעות עתק. באופן טבעי, זהו גם גן עדן לשרלטנים, במסווה של מחקר מדעי.
ואז הגיע צ׳ראלס ברנר
צ׳ארלס ברנר הוא מדען בעל שם עולמי, החוקר את המטבוליזם של סרטן וסוכרת. ברנר גילה (ילד עם פאבל ביגאנובסקי) כי פעילות של אנזים בשם NR מביאה להגברת יצירה של תאי גזע של שריר אצל עכברים, מה שמביא להארכת תוחלת החיים שלהם. גילוי זה יצר גל אדיר של מחקרים, חלקם עוסקים בהחלמה ממחלות ואחרים בהארכת חיים.
לכאורה, ברנר היה אמור להיות הבן-יקיר-לי של תעשיית הארכת החיים, אבל בראיון מחכים לרוני דורי בכלכליסט הוא מוקיע ומנפץ את התעשייה הזו ואומר באופן נחרץ שלא נשיג חיי נצח. מדובר לדבריו בבולשיט שמדענים מוכרים.
צפו כאן בסקירת הנושא והסדרה המצוינת של הילארי פרייור בוידאו הבא:
לצפייה בפרק הראשון של ׳צעירים לנצח׳
דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.
בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.
אנחנו שמחים לשתף פעולה עם הבמאי ויוצר הקולנוע גיל קרני לסדרה של הקרנות סרטים ומפגשים עם גיבורי סרטיו ועם אורחים אחרים.
הסרטים והשיחות יעסקו בגבורה, לחימה, הנצחה, חברות והקרבה מצד אחד ומצד שני -- גם בזכרונות, בכאב, בשיקום ובתקווה.
המפגשים יתקיימו בבית משפחת קרני בחולון ובמקביל ישודרו באינטרנט בשידור ישיר.
לחצו כאן כדי לרכוש כרטיס למפגש הקרוב (50 ש״ח)
סרטו של גיל קרני, טריפ של חמלה, הגיע למאות אלפי צופים. הסרט הקדים את זמנו בכל הנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים לטיפול בפוסט טראומה. גיל יארח את אחד מגיבורי הסרט, יום טוב נפתלי, שייחשף לראשונה בשיחה על הסרט.
לעמוד הרישום לאירוע.
במפגש שאחריו, נשוחח עם עופר ורפל, לוחם שייטת שנפצע בקרב בשכם ותפקד למרות הפציעה הקשה. על כך זכה בעיטור האלוף. עופר משותק בשתי רגליו ולאחר השיקום, הקים משפחה ופנה לעסוק בספורט פאראלימפי (ספורט נכים) ובאתגרים אחרים כמו טיפוס על הר המון-בלאן וגלישה ממנו בסקי בתום הטיפוס. הסרט חוזר עם עופר לקרב הקשה ההוא, שגבה את חייו של קצין השייטת מורן ורדי.
במפגש האחרון נארח את עו"ד גדי עזרא, לשעבר מנהל מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. גדי הוא משפטן, מרצה בינלאומי ובעברו נבחר לרשימת הצעירים המבטיחים של מגזין פורבס. במבצע "עופרת יצוקה" גדי לחם באזור דוגית. גדי ישתתף במפגש שבעקבות הסרט "מים סוערים".
במפגש הראשון, שערך במלאת 17 שנה למלחמת לבנון השניה, עסקנו בקרב בבינת ג׳בל. אירחנו את ההורים השכולים משה מרחביה וישראל קלאוזנר. בקהל היו גם לוחמים שהשתתפו בקרב. חלקם לא דיברו על הקרב מאז אותו יום עד המפגש.
הבמאי גיל קרני, שמאחוריו מעל 30 שנות יצירה פוריה ועטורת פרסים בפסטיבלי סרטים וערוצי טלוויזיה מכל העולם, ישוחח איתם ועם אורחים נוספים, בארבעה ערבים מעוררי השראה.
להשתתפות בהקרנת ׳טריפ של חמלה׳ ומפגש עם הבמאי ואורחים
לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים בין נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!".
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
