סקירות סרטים
שבוע התפוצות נערך באופן מסורתי בין פורים לפסח בכל שנה. מטרתו לזכור, להוקיר ולהעריך את מאמצי העליה של יהודים מכל קצוות תבל וגם לחזק את הקשר עם יהודי התפוצות.
ישראל היא מדינה של עולים. שיעור המשפחות היהודיות שנמצאות בה יותר ממאה שנה הוא נמוך יחסית. אפשר לומר שאנחנו מדינת מהגרים, במובן המילולי, גם אם הרוב יתייחסו לזה כאל "שיבה".
הסרטים שיש באתר עוסקים בתפוצות בהקשרים רבים. כי כגודל התופעה, כך רבים האספקטים שבה. ישנם סרטים שמתארים משפחות שחולקות חיים בין מדינות ושפות, סרטים על העפלה, על זהות יהודית, על שפה, על דילמות של חזרה לארץ המוצא ועוד.
המסעות של יהודי אתיופיה לישראל היו קשים במיוחד. רבים נספו כאשר חצו את המדבר, בין אם בשל קשיי הדרך או בשל התקפות של חמושים עליהם.
הסרט חלום ירושלים, של הבמאי מני אליאס, נוגע בעצב החשוף של האנשים שעשו את המסע לישראל בגילאים שונים ומעז באומץ להעלות את השאלה "האם כל זה היה שווה?"
לצפייה בסרט חלום ירושלים.
צפו כאן בכלל הסרטים העוסקים בעלייה והגירה.
לצפייה באיגרת המשודרת, לחצו על התמונה בהמשך או כאן.
ושוב גינוי נרחב נגד ישראל: עצומה שחתומים עליו 93 אנשי קולנוע בולטים (גם ישראלים).
העצומה יוצאת בזעם נגד ההימנעות של פסטיבל ברלין 2026 מאזכור המעשים הנוראים לדבריהם בעזה.
בדיוק סיימתי לקרוא כתב על האופן בו רוסיה מגייסת בעורמה אזרחים מאפריקה ושולחת אותם לשדה הקרב, שם הם מתים בהמוניהם. אבל איזה קטע - לא היה אזכור לזה במחאת האמנים.
משום מה גם פספסתי את מחאת האמנים נגד מעשי רצח העם בסודן, הצמאת והרעבת העם התימני, ירי חי לעבר קהל המפגינים באירן ועינויים של נחקרים והשתוללות חסרת רסן של בוקו חראם באפריקה.
פספסתי או שמא לא היתה מחאה כזו מעולם?
מוכן גם להתערב איתכם שכמעט אף אחד מהמוחים לא יודע להצביע במפה על פלשתין, לא מסוגל לספר לי משהו על המורשת ההיסטורית של המדינה או העם הפלשתיני, לא יודע להסביר לי מהי המשמעות של מהנהר ועד הים (או לפחות לנקוב בשמותיהם) או להסביר למה הוא או היא מתכוונים כשהם מתכוונים ׳פלשתין חופשית׳. האחרון הוא טריקי במיוחד, לא רק מסיבות גאוגרפיות, אלא משום שגם בשלטון עצמי, דמוקרטיה לא שרדה מעולם, לא ברשות הרשות הפלשתינית ולא בעזה.
האם ניסיתם פעם לשאול אמן עדין נפש, שוחר שלום, הומני וסולידרי - מהו בעצם רצח עם? - אני לא מצפה להגדרה משפטית מורכבת ומדודקדקת, רק הסבר מניח את הדעת, בגובה העיניים.
ובכן, אני ניסיתי את כל הדברים האלה. מעולם, אני חוזר - מעולם, לא קיבלתי תשובה, אפילו לא בסיסית.
כן קיבלתי הפניות מעורפלות לציטוטים של חסידת אומות העולם פרנ׳צ׳סקה אלבנזה. וכמובן צעקות, קללות, צרחות ושפע גידופים.
אלבנזה, למי שפחות בעניינים, היא שליחה בכירה של האו״ם לענייני פלשתינים. היא מסברת לגנות את חמאס ובמיוחג את טבח ה - 7.10. היא גם משמשת ברטוריקה אנטישמית מובהקת כאשר היא מתארת את ההון היהודי ככלי שליטה ועוד. נשמה טובה (ומתפרנסת מזה יפה).
אבל לא שם הבעיה
הבעיה האמיתי היא הפגיעה בקולנוע. פסטיבלי סרטים וטקסי פרסים כבר מזמן הפכו לבמה להפגנת מחאה או סולידריות פוליטית. אמנים טוענים ש״הם לא יכולים לשתוק״. טענה מתחסדת. הם מעולם לא ניסו לשתוק. הם נהנים מהפרובוקציה. משיכת תשומת הלב מענגת ומחייה אותם. ותרשו לי לפקפק במניעיהם הטהורים.
אבל גם אם המניעים טהורים, הם גונבים את הפוקוס לגיבור האמיתי: לסרטים, ליכולת המשחק, להישג האמנותי. הרי ברור שמאותו רגע, הדיון הופך להיות בשאלה אם הם צודקים, אם נכון לערב פוליטיקה באמנות (ויכוח לעוס ובנאלי), אם יש בכלל הפרדה מושגית בין פוליטיקה ואמנות (לעוס ובנאלי בחזקה שניה) ואם אפשר לומר שכל אמנות היא פוליטית (לעוס ובנאלי על סטרואידים).
כשפוליטיקה הארורה (וגם הבורה והשקרית במקרה הזה) נכנסת לתמונה, הסרטים נשארים מאחור.
הבעיה האמיתית
יש שתיים כאלה, למעשה:
- הראשונה היא בזה שהאהבה וההערצה שכוכבים חווים גורמת להם להרגיש שהם כנראה באמת מעל כולם. שהכישרון שלהם אינו רק ייחודי למשחק, כתיבה או בימוי, אלא לכל תחום שהוא.
- השניה היא, שאותם אנשים באמת מאמינים שיש לקולנוע כוחות לשנות דברים. מין אמונה שמפמפמים לתלמידי קולנוע מיום הלימודים הראשון. תחושת השליחות, האמונה שניתן וחובה להשפיע, שמוטלת עלינו. זו אחריותנו וזה כוחנו. מין... נרקיסיזם כזה: העולם חג סביבנו -:)
תרגיעו
כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
בימים אלה מלאו 80 שנה להטלת פצצות הגרעין על יפן, שהביאו לכניעתה. הסרט דוד יעקב והפצצה שבאתר, עוסק בג׳ק, אחד המדענים שסייעו בייצור הפצצה.
הסרט נעשה על ידי אחיינו, טים. גיבור הסרט תמיד היה פשוט ״הדוד ג׳ק״, אדם צנוע ומאופק, שמעולם לא דיבר על עברו. טים מקלף את העבר בסבלנות ויסודיות ומגלה איך הפך הסטודנט המצטיין לחבר בצוותים הסודיים של פרויקט מנהטן.
ממדי ההרס והחורבן היו עצומים. בכתבה הבאה תוכלו לראות תמונות ולקרוא עדויות של ניצולים ושל אנשים שעוסקים עד היום באיתור חלקי גופות. אלפים מתו ביסורים, מכוויות ומסרטן, אחרי שנחשפו לחום העצום ולחומרים הרדיואקטיביים.
מדוע בחרה ארצות הברית בהטלת פצצות גרעיניות על פני פלישה קרקעית ליפן
ויכוח היסטורי מתנהל עד עצם היום הזה על הצידוק המוסרי והאסטרטגי של הטלת הפצצה. על פי אחת הסברות, האמריקאים הגיעו למסקנה שהיפנים יילחמו עד מוות, עד אחרון האזרחים, כולל ילדים וזקנים.
הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.
המהדורה הראשונה אי פעם של פסטיבל הסרטים גליל קונספט יוצאת לדרך, חנוכה 2024. מרגש, משום שאני חלק מצוות ההפקה וגם בגלל שהפסטיבל מסמל את תהליך השיקום של הגליל מהמלחמה (חמסה חמסה).
אז קבלו שלוש המלצות סרטים, קרובים ללב מיוחד.
כמו לשאול הורה מיהו הילד המועדף, אני נע באי נוחות מעצם ההמלצה, כאילו היא רומזת שהסרטים האחרים לא טובים או לא שווים המלצה. חלילה. אלו פשוט סרטים שבאופן אישי נגעו בי יותר. זה הכל.
בשנת 2008 יצאה להקת "הג'ירפות" למסע הופעות בהודו, שבועיים אחרי פיגועי טרור בעיר מומביי. בסרט ראיתי ג'ירפות בהודו (במאי: נועם פנחס) אנחנו מתלווים אליהם במסע חיפוש עצמי וחיפוש אחרי הקהל הישראלי של הלהקה, שהתפזר ברחבי הודו בעקבות התרעות לפיגוע נוסף.
הסרט פותח בנאום מזמר הלהקה המאוד כריזמטי, גלעד כהנא, שמספר לקהל בהופעה בישראל שהלהקה יוצאת "לחפש את עצמה" בהודו כמו שעשו החיפושיות בשעתן. המסע מקבל תפנית מהאסקפיזם הצפוי אל התמודדות מפוכחת עם פיגועי הטרור במדינה. התפנית הזו, יותר מכל מאפיין אחר בסרט, מדגישה את הישראליות של הלהקה.
הסרט זוללים קדימה עוקב אחרי מספר דמויות בארצות הברית: גברים, נשים ובני נוער, כולם עם השמנת יתר (obesity). אני אגב נמנע מהמילה ״סובלים״ או ״לוקים״ כפי שאולי שמתם לב. הסיבה לכך נמצאת בסרט ומיד נדבר עליה.
לכאורה, תופעת השמנת היתר לא חדשה ולא יחודית לארצות הברית. כמעט בכל העולם המפותח, אחוזים גבוהים של האוכלוסיה הם עם עודף משקל משמעותי. גם בישראל: 55% מהגברים ו-43% מהנשים הם עם עודף משקל, על פי נתוני הלמ״ס משנת 2023. העיפו מבט בסיכום נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל. הם מסוכמים בצורה קצרה וקריאה בקישור הזה.
אך מאחר שאני יודע שתתעצלו, הכינותי מראש סיכום של הסיכום:
- יותר מדי צעירים נמצאים בעודף משקל. קרוב למחצית. ככל שאנשים מתבגרים, הם מודעים יותר. אז האחוז של בעלי עודף משקל באוכלוסיה לא יורד אמנם, אבל נשאר יציב ולא עולה כמצופה.
- גברים יותר שמנים מנשים.
- ערבים יותר שמנים מיהודים.
- בעלי הכנסה נמוכה יותר שמנים מבעלי הכנסה גבוהה.
רועי, מוסיקאי מוכשר, גבר המחפש אהבה ובראש וראשונה בן בצל אביו - אריאל זילבר.
בסרט אני והזילבר יוצא רועי למסע כואב של בירור מה שהוא מכנה "קללת הזילבר" -- אהבת המוסיקה והצבתה במקום הגבוה ביותר בחיים, מעל יחסי אנוש ומשפחה ואולי כנתיב בריחה מהם.
הסדרה כסף, אהבה, משבר היא סדרה נוגעת ללב, אותנטית, עצובה ולעיתים שמחה ומעניקה תקווה.
הבמאית טניה סטפן מלווה שני זוגות שמנסים להגשים חלומות התעשרות, או לפחות חיים עצמאים ומשוחררים מדאגה כלכלית.
הם הולכים בעקבות החלום. בשני המקרים, הגבר מוביל. הוא מוביל את החלום, הוא מוליך אל הסיכון. כמאמר הביטוי הישראלי - צל"ש או טר"ש, הם הולכים על הכל או כלום.
בניגוד לתכניות ריאליטי, אין כאן מנטור כריזמטי שנוזף או משבח. אין פרסים, אין משימות. הם לבד, עם עצמם. הבמאית משכילה לרכוש את אמונם ולהיות איתם גם ברגעים החושפניים ביותר, אך כמעט מבלי לומר מילה בעצמה.
האם יצליחו?
דבר אחד בטוח: כשאין כסף, גם הזוגיות מתערערת.
- תיקים מהסנגוריה - אחת הסדרות המעולות שתראו
- ינואר 2022 במאגר הסרטים - הקלטת מפגש
- פארקור. לעוף מעל לכל המכשולים
- איגרת משודרת אוקטובר 2022 - שבי וטראומה
- הרובוטים לא מחליפים אותנו כל כך מהר
- אוגוסט במאגר הסרטים
- אשת כהן - בשבח האיפוק
- האם ישראל מכורה לרטלין ומשפרי תפקוד
- איגרת משודרת ליולי 2022
- הקרב על סטלינגרד: עקשנות ונחישות ששינו מלחמה שלמה. סקירת סרט