סקירות סרטים
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
לפני שנים, חבר, נקרא לו ד׳, עמד לעבור ניתוח גב. הוא אמר לי ״הם יפתחו ויראו שם ארון סעף של בזק.״ הוא התכוון לכמות העצבים שחוצים לכל כיוון. הביטוי ״ארון סעף״ מוכר רק לעתיקים שבנינו. פעם, היו ארונות כאלה בכל פינת רחוב, של מרכזייה מקומית, ממנה היו מסתעפים אלפי חוטים דקיקים בינם לבין עצמם ומשם לכל הבתים בסביבה, לחיבורי הטלפונים הקוויים שלהם (״אבא,מה זה טלפון קווי״ שאלה אותי בתי לפני כמה ימים. לך תסביר. אז אם אתם צעירים, דמיינו משהו מהעולם שלכם. נניח מלא אנשים בהופעה בפארק, כולם מנסים להתקרב לבמה בבת אחת).
אבל ארון הסעף של הגב התחתון של ד׳ (אגב, הניתוח שלו עבר בהצלחה) הוא כלום לעומת מה שקורה במוח שלנו. כמויות של חשמל בזרמים זעירים לכל הכיוונים משולבים בריאקציות כימיות והכל בתוך קופסה לא גדולה כל כך, באריזה די קשיחה (אל תנסו לפתוח בבית), עם שומר סף עצבני שנקרא מחסום דם מוח, שמונע מרעלים לעבור.
המדע עוד לא הצליח לומר איזה חלק אחראי על מה בדיוק, ככל הנראה משום שאין כזה דבר ״אחראי על״. כלומר, יש חלקים במוח שמתמחים יותר במשימות מסוימות, אבל זה יותר ענין של אינטרקציה אינסופית בין החלקים ולא בנוי כמו מודולים או כמו מנוע בעירה, עם חלקים מובחנים ונפרדים.
אפרופו רלוונטיות הביטוי ״אחראי על״, אז חלק מהחיווט האוטומטי של רובנו הוא להניח שכל דבר בעולם כפוף למשהו אחר, במה שמתמקד כתהליך ריכוזי. זה מה שגורם לאנשים לפתח תיאוריות קונספירציה על משפחת רוקפלר וגם גרם לרזי ברקאי לפלוט את האמירה, שכבר הפכה למיתוס ״תשיגו לי את הנהלת האינטרנט״ ב - 1996. היא גם גורמת לבלבול בהבנת עקרונות הבלוקצ׳ין (השיטה שמאחורי מטבעות מוצפנים כמו ביטקוין), שכן לאנשים קשה לתפוס את עקרון ביזור השליטה.
אבל נחזור לעניננו: מניפולציות זעירות של חשמל לפה וחשמל לשם מאפשים לרופאים ומדענים לסייע לאנשים.
ובכך עוסקת הרשומה הזו.
האם יש לבני האדם בחירה חופשית? השאלה הזו מעסיקה את המין האנושי דורות רבים. פילוסופים, חכמי דת, מדענים ואנשי רוח - לכולם יש דעה בענין.
בדרך כלל, שורש הדיון נע סביב שני מרכיבים:
- האם יש בחירה חופשית כאשר חינוך, מדינה, משפחה ומסורת מנחים אדם ללכת בנתיב מסוים?
- האם יש בחירה חופשית כאשר גנטיקה והורמונים מכוונים אותנו להתנהגויות ומעשים והופכים אותנו לבובות מותנות?
ואולי בחירה חופשית זה מאמבל-ג׳אמבל של פרוגרסיבים? ״לא באנו לכאן ליהנות״ אומרים בסרקאזם במשפחה שלי. החיים מלאי עמל, חובות, פחדים ודאגה אינסופית ואז פלופ, הם נגמרים.
בחירה חופשית, הגשמה, סיפוק וחס וחלילה אושר - הן מילים של עולם ראשון משועמם ומפונק.
אז בואו נראה מה יש לסרטים במאגר לומר על כל זה
זהו סרט על אחד ממקרי הפדופיליה המזעזעים ביותר, שנעשו על ידי מטפלת בפעוטון.
אנשי מקצוע בתחום לא אוהבים לקטלג פדופילה לפי רמות. מבחיתנם, כל פדופיליה מזעזעת. הם צודקים.
עם זאת, יש במקרה זה, המתואר בסרט, רובד נוסף, שהופך אותו לבלתי יאומן. מדוע? - קראו עוד.
בימים אלה מלאו 80 שנה להטלת פצצות הגרעין על יפן, שהביאו לכניעתה. הסרט דוד יעקב והפצצה שבאתר, עוסק בג׳ק, אחד המדענים שסייעו בייצור הפצצה.
הסרט נעשה על ידי אחיינו, טים. גיבור הסרט תמיד היה פשוט ״הדוד ג׳ק״, אדם צנוע ומאופק, שמעולם לא דיבר על עברו. טים מקלף את העבר בסבלנות ויסודיות ומגלה איך הפך הסטודנט המצטיין לחבר בצוותים הסודיים של פרויקט מנהטן.
ממדי ההרס והחורבן היו עצומים. בכתבה הבאה תוכלו לראות תמונות ולקרוא עדויות של ניצולים ושל אנשים שעוסקים עד היום באיתור חלקי גופות. אלפים מתו ביסורים, מכוויות ומסרטן, אחרי שנחשפו לחום העצום ולחומרים הרדיואקטיביים.
מדוע בחרה ארצות הברית בהטלת פצצות גרעיניות על פני פלישה קרקעית ליפן
ויכוח היסטורי מתנהל עד עצם היום הזה על הצידוק המוסרי והאסטרטגי של הטלת הפצצה. על פי אחת הסברות, האמריקאים הגיעו למסקנה שהיפנים יילחמו עד מוות, עד אחרון האזרחים, כולל ילדים וזקנים.
את צ׳אט ג׳יפיטי השיקו בנובמבר 2022. אבל מתברר שכאן באתר הזה שרתה עלינו רוח נבואית, כי עוד ב - 2019. שילבנו את הסדרה הרובוט שפיטר אותי.
בנוסף, פוסט ארוך מאוד נכתב כאן על נושא הבינה המלאכותית, הוסבר בו למה היא אינה בינה כלל ומהו המחסום המשמעותי בדרך לכך, שאינו רק עוד ועוד כוח חישוב.
בנושא אחד הפוסט ההוא די פספס: שוק העבודה. הונח שם, לאור הסדרה, שבקרוב מאוד, מליוני אנשים יאבדו את מקורות פרנסתם. זאת לצד העובדה שיצרני הרובוטים יהפכו לעשירים במידה בלתי נתפסת ושכתצוצאה מהקיטוב הכלכלי האדיר יפרצו מהומות. עשירים יתחמשו ויסתגרו, עניים יתחמשו ויתקפו. אפשרות אחרת שהונחה, היא שהרובוטים פשוט יספקו עושר אינסופי שיאפשר לאנשים לא לעבוד.
כל זה היה מוטעה.
אבל כיוונו לדעת גדולים. כל העולם נופל בזה. שוב ושוב.
האם אנחנו מכחישים? עוצמי עיניים? האם אנחנו משלים את עצמנו ואותה החלפה של בני אדם ברובוטים ממש מעבר לסיבוב?
בכך עוסק הפוסט הזה.
הסקירה הבאה מתייחסת לאחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה הישראלית: המתח הבין עדתי.
בחרנו לבצע כאן סקירה בין שני סרטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. סרט על אנטישמיות בספרד מצד אחד וסרט על תולדות העדה האשכנזית.
מה הקשר? צפו וראו.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים בין נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!".
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?
שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.
מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?
הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".
כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.
"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש
כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?
בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:
"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."
הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.
במקום מכונות – קונים מניות
אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.
בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.
הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית
למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.
בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.
הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה
אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.
זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.
צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל
לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.
- מסע מוסיקלי-ישראלי בהודו
- איגרת משודרת ליוני 2022 - פסטיבל הסופרים והמשוררים הראשון
- יפן, שנשבעה לא להילחם עוד, בונה כעת את אחד הצבאות החזקים בעולם
- ארבעה בנים: שהצאצא ימשיך את החלום שלי
- אלף בית של יצירה זה לקבל אישור מרבנים
- לקראת יום האישה הבינלאומי
- לחיות עם הסכיזופרניה: כוסות רוח לאבא
- יאיר דלאל - עולם של מוסיקה
- חידת שירות המילואים
- אנטישמיות ספרדית חמה