סקירות סרטים
תחת מסווה קולנועי מבריק של סרט מתח, נגלל בפנינו סיפור של חיים עם בן משפחה הסובל מסכיזופרניה בסרטה של טליה פינקל כוסות רוח לאבא.
כ - 1%-1.5% מהאוכלוסיה סובלת מסכיזופרניה.
זוהי היא מחלת נפש כרונית נרחבת, שתחת הגדרתה נכנס מגוון רחב של תסמינים והתנהגויות. הנפוצה בהם היא הסכיזופרניה הפרנואידית, בה החולה סובל ממחשבות שווא תכופות ולעתים קרובות גם מהזיות שמיעה ובעיות תפיסה.
הסכיזופרניה הפרנואידית מאופיינת בהתנהגות חשדנית ובהעלאת תאוריות קונספירציה (לעתים קרובות אבסורדיות וחסרות ביסוס) כלפי הסביבה הקרובה. סכיזופרנים פרנואידים יכולים להאמין בהכל, מהרעלה של האוכל שלהם עד אמונה כי כל האנשים בעולם הם בעצם רובוטים בעוד הם הישות האורגנית היחידה.
בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.
זלדה (זלדה שניאורסון מישקובסקי) היתה מה שנהוג לכנות Late Bloomer - טיפוס של פריחה מאוחרת. ספר השירים הראשון שלה התפרסם כאשר היתה בת 53, למרות שכתבה שירים כבר מגיל 18.
אדם אותר משוטט בירדן. הוא לא דיבר ערבית ונראה אבוד. אזרחים אכפתיים הביאו אותו לבתי החולים הפסיכיאטרי בעמאן. שם היה חודשיים מבלי שהצוות הצליח לפענח מהיכן הוא. בשלב מסוים, לאחד הרופאים היה נדמה שהוא שומע את האיש מדבר עברית. הוא פנה למתמחה בבית החולים שהגיע מישראל, כדי שזה ינסה לדובב את הבחור המסתורי. הניסיון הצליח. המתמחה, כמאל אלטלאקאת, מערערה, הנמצא בסוף ההתמחות שלו בלימודי הסיעוד, הצליח לאתר את אימו של הבחור האבוד, שהתברר כי שמו שלום רוטבן וכי משפחתו אינה יודעת היכן הוא.
כששלום היה בן 16, רקטה פגעה בבניין בקרית מלאכי, העיר בה שלום גדל, בזמן מבצע ״עמוד ענן״. חבריו נהרגו מול עיניו. הוא לקה בהלם ומאז הלך והתנתק מסביבתו. הוא נעלם לפרקים, עד שהגיע בדרך לא דרך לירדן ומשם הסיפור התגלגל עד איתורו המוצלח.
בקירבנו חיים אנשים שחוו פוסט טראומה, ברמות שונות של פגיעה. יש כאלו המנהלים חיים נורמטיביים לכאורה, אך חווים קשיים, אותם הם מסתירים במאמץ רב. ויש כאלו, כמו שלום, שלא עומדים בלחץ. ברשומה הזו אכתוב על כמה סרטים העוסקים במקרים כאלה ובמיוחד על מה רודף סמ״ר, סרטו המצוין של חגי אדוריאן.
כרזת הסרט אדמה יתומהאורפנד לנד (Orphaned Land), או אדמה יתומה, היא להקת מטאל שהוקמה בשנת 1991 בישראל ונושא סרטו של הבמאי יוסי רבך.
באותן שנים היא הצליחה ליצור תת-ז'אנר חדש שלא נראה כמוהו בעולם המטאל לפני כן: מטאל אוריינטלי. שילוב של דת' מטאל עם סולמות מזרחיים וסילסולים. עד כמה שזה נשמע מוזר, מה שמייחד את אורפנד-לנד משאר עולם המטאל הוא לאו דווקא הפן המוזיקלי. אוזן שלא רגילה להקשיב למטאל, כנראה לא תשים לב להבדלים בינם לבין להקות אחרות.
מה שמייחד את אורפנד לנד הוא המסרים שלה. אבל לשם כך יש להכיר קודם כל את הרקע למוסיקת המטאל:
רועי, מוסיקאי מוכשר, גבר המחפש אהבה ובראש וראשונה בן בצל אביו - אריאל זילבר.
בסרט אני והזילבר יוצא רועי למסע כואב של בירור מה שהוא מכנה "קללת הזילבר" -- אהבת המוסיקה והצבתה במקום הגבוה ביותר בחיים, מעל יחסי אנוש ומשפחה ואולי כנתיב בריחה מהם.
כל תרבות מתייחסת אחרת למושג האחריות.
ישנן תרבויות בהן מתנצלים וגם מתאבדים.
בתרבויות אחרות, מפילים את האחריות על קורבן מזדמן, בדרך כלל כזה שלא יכול להגן על עצמו בגלל תפקידו, מעמדו או מסיבות אישיות.
ובישראל? - כאן ההיסטוריה מראה חלוקה קוטבית. יש בה אנשים שמכריזים בקול רם על אחריותם, גם מראש וגם בדיעבד, מתפטרים או מרכינים ראש.
ויש כאלו שמתנערים מאחריות באופן קבוע או מנסחים עבורה חוקים משונים, כמו למשל לקבוע שאחריות אינה אשמה.
הסדרה הרמטכ״לים מדברת בין השאר על אחד ממקרי הטלת אחריות הקשים ביותר שהיו במדינת ישראל.
הסרט תאוות בצע - תשוקה גורלית הוא מעל לכל מסע. מסע לנפש ולחושים. בתור סרט תיעודי הוא ארוך למדי (שעה וחצי) -- מספיק זמן כדי להיסחף פנימה.
מטרתו המרכזית היא לדון בתאוות הבצע האנושית. לברר אם יש לה גבולות ובעצם - לברר מה מקור השאיפה שיהיה לנו עוד ועוד, אם ממילא ידוע שברגע אחד, הכל יכול להיגמר, בכל רגע.
הדיון עשוי להישמע שחוק משהו. הרי מי מאיתנו לא חשב על כך פעם אחת לפחות? והאם לא שמענו מילדות משפטים כמו ״כסף זה לא הכל״? ואך על פי כן, בזכות בחירה מוצלחת של דמויות בסרט, בתוספת פיזור גאוגרפי של הצילומים למקומות אקזוטיים, הוא מצליח להתרומם ולספק חוויה מיוחדת.
אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש יולי.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
האם אתם מאושרים, האם אתן מאושרות
בתאגיד השידור שודרה סדרה על האושר הישראלי, בבימוי אלון שרביט. ישראל, כמו בכל שנה, נמצאת במקום גבוה מאוד בטבלת המדינות שתושביהן מרגישים מאושרים. אושר הוא כמובן סוביקטיבי וזוהי גם נקודת המוצא של הסדרה, ששואלת איך ייתכן שבמדינה עם יוקר מחיה גבוה, צפיפות ההולכת וגדלה, פערים כלכליים, שבטיות ואיום בטחוני מתמיד - כמות כה גדולה של תושבים מגדירים את עצמם מאושרים. רוב הסדרה נשענת על ראיונות אישיים של אנשים שחיים בצורה קוטבית זה מזה (זוג בקראוון במדבר אל מול דייר מגדלי יוקרה למשל). נקודת מבט שונה, מדעית יותר, נמצאת בסדרה שאצלנו, המרדף אחרי האושר. הסדרה הופקה בסינגפור, שאינה מאושרת כל כך אגב. היא בוחנת פרמטרים שונים כמו צחוק, אוכל, חיי חברה, ביטחון כלכלי ומשפחה כדי לבדוק את השפעתם על האושר. הסדרה רוויה באלקטרודות, בדיקות מעבדה וממצאי מחקרים -- בהחלט פרספקטיבה אחרת מהסדרה הישראלית של התאגיד, שברובה אינטואיבית.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום המתמטיקה הבינלאומי
ב - 8 ביולי חל יום המתמטיקה הבינלאומי. מתמטיקה מוגדרת כ״חשובה״, כהכרחית כדי להתפתח מקצועית ולהתפרנס בעולם תחרותי, או בקיצור - כדרך מצוינת לקבל כאב בטן, דאגות וחרדות ממה שיקרה אם אנחנו וילדינו לא נצליח להשתלט עליה. חבל שהמקצוע מקושר להכרח וקושי, כי יש במתמטיקה גם יופי והרמוניה. למעשה, יש במאגר לא פחות משלושה סרטים עלילתיים שטוענים בדיוק את זה. הראשון הוא כיוון הזמן, על כיתת מדעים שעומדת להיכשל ואז המורה שלהם מוצא דרך יצירתית להביא להצלחתם: הם ייצרו סרט וכל אחד מהתלמידים והתלמידות מקבל אחריות על הבאת סיפורו של מדען דגול אחר, באמצעים קולנועיים. השני הוא הסוד של תומאס, על ילד שמוצא במחסן הנטוש של סבו המנוח משחק שמכניס אותו לעולם דמיוני בו הוא יכול לעבור ממכשול למכול (וגם להיחלץ מצרות!) על ידי פתרון חידות מתמטיות. השלישי - המספרים של לאונרדו, מתאר מדינה דמיונית בשם דיגיטליה שמנוהלת על ידי אלגוריתמים, בה קבוצה מחתרתית ונועזת בשם ״הטפשים״ מתעקשת לקרוא תיגר על הסדר המכניסטי על ידי חיבור אל כל מה שהרמוני ואסתטי במתמטיקה.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמאים
השקת הווקמן הראשון
ב - 1 ביולי 1979 הופיע הווקמן הראשון בחנויות. חברת סוני היפנית אחראית על הקונספט המבריק והשם המבריק עוד יותר. ״גם זה יעבור״ שר/מדבר טונה (איתי זבולון) כשהוא מעלה באוב זכרונות של דברים שהיו ואינם, כמטאפורה לקושי האישי, שגם הוא יחלוף. הווקמן אולי איננו, אבל מורשתו איתנו, תחובה לאזנינו ללא הפסקה. בהתחלה עם נגנים ייעודיים והיום פשוט עם טלפונים. כהצדעה לווקמן, קבלו מספר סרטים העוסקים במוסיקה, במוסיקאים או בדרמות הקשורות למוסיקה: פזמון חוזר הוא דרמה על מוסיקאית מחוננת, הנחושה לנסוע לחו״ל ללימודים גבוהים בתחומה, למרות התנגדות אביה. אני והזילבר עוסק במשפחת זילבר והאובססיה שלה למוסיקה לצד מה שרועי, הבן של אריאל זילבר, מגדיר כניתוק רגשי, שהוא בעיניו בעיה משפחתית. המוסיקה של המוח הוא סרט מדעי מוסיקלי, המנפץ ומחזק מיתוסים על השפעת המוסיקה, היותו של הכשרון המוסיקלי מולד או מתפתח ועוד. אין לי ג׳יפ והגמל שלי מת הוא סרט ביוגרפי על המוסיקאי יאיר דלאל. ויש עוד - חפשו תחת תגית הנושא ״מוסיקה״.
קטגוריית מוסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים
יום הג׳אנק פוד הבינלאומי
כן, יש כזה יום, ב - 21 ביולי (ויש הרבה יותר הזויים אגב, כמו יום קריאת ספר באמבטיה, יום הזמנת בונה האתר שלך לארוחת צהרים ויום הפנקייק עם גזר). לא זו אף זו - הוא מצוין כבר מאז שנות ה - 50׳ (!). סנגוריו טוענים שלא נגרם שום נזק, אם אוכלים אוכל זבל פעם בשנה בלבד. באיגרת הקודמת המלצנו לכם על סרט שניפץ מיתוסים על תזונה. הפעם נשמח להפנות אתכם לסרט כל האמת על מזון אורגני וכן -- כפי שהשם מרמז, יש פער בין הדימוי הבריא לתוצאה בפועל.
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
תנינים מהשמיים
היה זה ה - 2 ליולי בשנת 1843 כאשר תנין נחת מן השמיים לתוך העיר צ׳ארלסטון בדרום קרולינה, בעת שהשתוללה סופת רעמים. עד היום לא ידוע איך הוא הגיע לשם, אולם הסברה היתה שהתפרצות של זרם מים חזק במהלך סערה, פלטה את התנין ממקום מושבו והעיפה אותו באוויר. ועכשיו מגיע רגע האמת: אין לנו שום סרט שקשור לסיפור היפה הזה. אך מאחר שגילינו אותו במהלך התחקיר ההיסטורי המתבצע כאן כל חודש לכבוד האיגרת, הרגשנו חובה לספר עליו.
אין סרט כזה באתר הספריות הציבוריות
אין גם סרט כזה באתר המוסדות אקדמיים