סקירות סרטים

לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים בין נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!". 
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?

Read more: מוח גברי, מוח נשי

הסקירה הבאה מתייחסת לאחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה הישראלית: המתח הבין עדתי.
בחרנו לבצע כאן סקירה בין שני סרטים שלכאורה אינם קשורים זה לזה. סרט על אנטישמיות בספרד מצד אחד וסרט על תולדות העדה האשכנזית.
מה הקשר? צפו וראו.

המשך קריאה על אשכנזים, ספרדים ואנטישמיות פנימית

במאגר שלנו יש הרבה סרטים על ישראל: החברה הישראלית על כל גווניה, ההיסטוריה שלה, סרטים על אמנים, סופרים ומוסיקאים ישראלים וגם, אי אפשר בלי - שכול, מלחמה וטראומה.
חשוב לנו גם לגוון עם נושאים נוספים, כלליים יותר. לכן יש גם סרטים על טכנולוגיה, רפואה, תזונה, תרבויות רחוקות, כלכלה ועסקים.
הרשומה הזו תספר לכם על הנושא האחרון - כלכלה ועסקים.

Read more: הסיפור שלא יאומן על בובות ביני

• ילדים ונוער

זהו סרט על מה שקורה באמת בבתי הספר. אחרי שהצוות החינוכי סיים את פעילותו, סובב את הגב והשאיר את התלמידים לבדם. אחרי הנאומים, ההתראות והקריאה "תפנו אלינו אם יש בעיה", שנכנסת מאוזן אחת ויוצאת מהשניה. כי הילדים ובני הנוער יודעים ש"לדבר על זה" משמעותו צרות יותר גדולות.
אז הם מתמודדים לבד, או שכמו שאומרים רבים - להוריד את הראש ולחכות כבר שבית הספר ייגמר ולעולם לא לפגוש עוד אנשים מהסוג הזה.
'המלוכלכים' הוא סרט על ילדים כאלה.
הם מאוד רוצים להבליג ולעבור הלאה. נראה שיכולת הספיגה שלהם, פיזית ונפשית, היא אינסופית. אבל הדבר בלתי אפשרי: הנערים המציקים להם ממש מתחננים בפניהם, בדרכם המעוות, להגיב.

כתלמידי המגמה לקולנוע, הם נוקמים דרך המסך: יוצרים סצנות שכל כולן הצדעה לקולנוע קלאסי, בהן הם עצמם משפילים, מסרסים וטובחים את אלו שמציקים להם. זה מאוד מצחיק אותם. פחות מצחיק את הצוות החינוכי בבית הספר. ורק גורם ליותר הצקות.

הבמאי, ברגישות רבה, מגביר את הדילמה וגורם לנו לפעמים לחשוב, שבאמת מגיע להם שיצחקו עליהם קצת.
אולי לא באלימות כפי שהדבר נעשה, אבל הם באמת יכולים להיות מעצבנים וחסרי טאקט, לא?
כי זה מה שטרגי אצל קורבנות ההצקות (bullying): בהתנהגותם הלא תמיד מודעת הם מזמינים את ההצקה, או לפחות גורמים לעדים לה להגיב בחיוך ספק סלחני, ספק משועשע כלפי המציקים. הי, הוא באמת קצת מוזר הילד הזה! לא צוחק מבדיחות, מרים את המכנסיים עד החזה, נועץ מבטים מזוגגים במלכת הכיתה, מחטט באף מול המורה, שואל שאלות נורא ארוכות דווקא בצלצול, נופח בקול בטקס יום הזיכרון. פשוט בא לך להביא לו כאפה. פרצוף דורש סטירה, כן!

המלוכלכים שלנו חסרי בושה. בעיקר מאט. הוא שואל שאלות בוטות, מתלבש באופן פרובוקטיבי, ניגש למתעללים בו באופן ישיר וגם גורם למבוכה אצל המורה היחיד שעוד מנסה לעזור לו.
נראה לרגעים שהוא קצת נהנה מהמצב: עם התקדמות ההצקות נגדו, סצנות הנקמה שהוא מביים הופכות יותר ויותר פרועות וגם, יש לומר, יותר יצירתיות. השנאה, הלעג והבוז המופנים כלפיו משמשים לו כדלק אמנותי.
ואז מגיע הרגע בו הדחף לצלם סצנות מציאותיות עולה מדרגה. למה לביים, כשאפשר להיות אמיתי?
ושוב, כמו הומאז', הפעם למחזאות, האקדח שבמערכה הראשונה יורה בשלישית.
ונעצור כאן, כדי לא ליצור ספוילר.

מאט ג'ונסון, במאי הסרט והשחקן הראשי בו, יצר את הסרט בסגנון דוקומנטרי, כאילו מצלמה עוקבת אחרי שני גיבוריו לכל מקום. הסגנון תיעודי לחלוטין, המצלמה רועדת וקופצת, לפעמים לא שומעים טוב, לפעמים מאט שואל את הצלם אם יש לו זווית טובה או אם המיקרופון פועל. הוא עושה עבודה מעולה. יש משהו מרושל, בלתי מודע לכאורה, במשחק שלו. הוא לא זוקף את הגב ומנסה להיראות טוב בכל זווית אל מול המצלמה. הוא לא משחק את "הו, עכשיו אתנהג כאילו אין כאן מצלמה ואהיה שחקן מקצועי" - ענין פאתטי למדי, שרוב השחקנים, מקצוענים וחובבים כאחד, נופלים בו. הוא באמת נמצא שם על סט הצילומים, טרוד מעט, לא מרוכז לחלוטין, מודאג לכאורה מהשאלה אם יש לצלם מספיק אור, כמו מפיק-במאי בסרט תעודה ("יש לך את הסצנה? יש לך את זה?" - היא השאלה שכל צלם או צלמת שומעים בלי סוף מהבמאים שלהם). כאשר הוא באטרף, הוא כאילו שוכח מקיומה של המצלמה. והוא באמת שוכח. וזהו, בין השאר, הדבר הנותן לסרט את כוחו. המציאות מכה בנו ללא רחמים, ללא פילטרים, ללא אפקטים, ללא איפור. - אלא שזוהי אינה מציאות. הסרט מבויים מתחילתו ועד סופו (הוא צולם בקיץ בבית ספר ריק אחד, עם המוני ניצבים כתלמידים), אבל הדרך בה הוא נראה כדוקומנטרי יוצאת מופלאה, למרות שמדובר בז'אנר מוכר. לחובבי הקולנועה נוסיף כי הז'אנר המדויק של הסרט הוא למעשה Found footage, בו לכאורה מדובר בחומרי גלם שנמצאו ונאספו לכלל סרט על ידי צוות או אדם שלישי. 
בראיון למגזין The Wrap סיפר ג'ונסון שהוא מבקש לשנות את השיח: "הטיפול של הוליווד בהצקות הוא כל כך סנסציוני ומגוחך" הוא אומר. והוא צודק לחלוטין.
ג'ונסון זכה עם הסרט בפסטיבל סלאם-דאנס (המקביל החתרני לסאנדאנס) וזכה להפצה מקווין סמית', שהתאהב בו על המקום.

לצפייה באתר למנויים

לצפיה בסרט בהשאלה חד פעמית

• פסיכולוגיה

מרמשלו מונח לפני ילד בן שש בצלחת. האישה הנחמדה זה עתה יצאה מן החדר והוא נשאר לבד. היא אמרה לו לא לאכול, אבל הממתק כל כך מפתה... היא לא איימה בעונש, לא הזהירה מפני האכילה, אבל ציינה שאם יתאפק, יקבל אחר כך מרמשלו נוסף. 
מרשמלו נוסף!
אבל זה שכאן כל כך מעורר תיאבון... כן, הוא יודע להתאפק, אבל עד מתי? ומתי היא תחזור? פתאום אמרה שהיא צריכה לעשות משהו והלכה. הוא מכיר את המבוגרים האלה. ׳לעשות משהו׳ או ׳סידורים׳, כמו שהם אוהבים להגיד, הוא דבר שיכול לקחת שנה. או אולי שעה. או חמש דקות. הוא לא בטוח, כי הוא עדיין לא יודע לקרוא שעון. אבל מבוגרים יכולים להיות טרודים ה-מ-ו-ן  זמן, את זה הוא כבר יודע היטב.
והאם אפשר להאמין לה? היא אמרה שהוא יקבל עוד מרשמלו, אבל הוא כבר מכיר אותם, את המבוגרים האלה. אחר כך היא תגיד שזה מזיק לו לשיניים ובטח ההורים שלו לא מרשים.
הוא ילד טוב, אמרו לו לא לאכול וכנראה מצפים ממנו לעשות כך. הוא לא ילד מרדן. אבל המרשמלו... הוא כל כך מפתה. אולי הוא רק יקרב אותו לפה או ירחרח אותו קצת. אולי יחזיק אותו וידמיין שהוא לועס אותו. הנה, רק ביס קטן...
כך מתחיל הסרט עבדים להרגל.

המשך קריאה האם כולנו עבדים להרגלים

השידור המוקלט, תיאור טקסטואלי מתחתיו:

באיגרת הפעם:
סרטים ופעילויות לקראת יום השואה הבינלאומי.
בעקבות הפיגוע בבית הכנסת בטקסס, על האנשים קרי הרוח והמתוחכמים, שמנהלים משאים ומתנים עם טרוריסטים.
סרט ראשון מתוך סדרה חדשה ומקסימה, בה לוקחים פוסטים מרשתות חברתיות ומתסרטים אותם.
מה הקשר בין המאהבות של זאוס, כוכב צדק, גלילאו וקפלר?

אדם שנראה כחסר בית הזקוק לעזרה נכנס לבית כנסת בעיר קוליוויל בטקסס. רב הקהילה, במחווה של הכנסת אורחים, מציע לו שתיה חמה, למרות שלא ראה את האיש קודם מעולם. לפתע הוא שומע קליק ורואה אקדח בידו של האיש. מאותו הרגע, הרב והמתפללים שהיו בבית הכנסת הופכים לבני ערובה.
החוטף דורש לשחרר מהכלא את מי שידועה בכינוי ליידי אל קאעידה.
במשך שעות ארוכות מנהל צוות משא ומתן דיון עם החוטף. המטרה המרכזית: למשוך זמן עד שיתאפשר לבצע חילוץ. ואכן, אחרי מספר שעות, הרב מאתר הזדמנות לברוח, מחלץ החוצה את המתפללים וכוחות הביטחון משתלטים על המחבל.
מי האנשים האלה, שהצליחו לנהל את המשא ומתן במשך זמן כה רב? זו מיומנות לא פשוטה ויש יחידות מיוחדות העוסקות בכך. הסרט הלוחש למחבלים עוסק בדיוק ביחידה כזו.
בוידאו, קטע המספר על הנסיבות בהן הוקמה היחידה.

=================
אמיר וולנסקי הוא יוצר קולנוע מוכשר. רוב הזמן הוא עובד כצלם וגם צילם סרט אחד שלי שהוקרן כאן במפגש קודם. יום אחד קרא פוסט מוצלח במיוחד בפייסבוק וחשב לעצמו ״זה ממש סיפור, אולי אעשה מזה סרט.״
וכך נולד פורמט.
הפרק הראשון ״המכירה״, מסופר בגוף ראשון. הוא ממחיש בהומור מושחז את חוסר האונים והפאתטיות של רבים מאיתנו, כאשר אנחנו מנסים למכור רכב יד שניה בשוק של כרישים ערמומייים.
"המכירה" - סרט קצר, בוידאו יש קטע קצר ממנו.

=================

בחודש ינואר, החודש של האיגרת הזו, בשנת 1610, גילה גלילאו ארבעה מהירחים של כוכב צדק. ויכוח מתמשך ובלתי פתור טוען שהוא לא היה הראשון, אבל הם בכל זאת נקראים הירחים הגליליאניים. כל אחד מהירחים קרוי על שם כל אחת המאהבות של זאוס, מנהיג האלים. ולמה זאוס? כי צדק הוא יופיטר ויופיטר הוא שמו של זאוס במיתולוגיה הרומית. מבולבלים? - כן, גם אני הייתי צריך לקרוא את זה מספר פעמים כשהכנתי את האיגרת הזו.

גלילאו המשך וחיזק את הקביעה של קופרניקוס, על פי לא כל גרמי השמיים סובבים סביב הכוכב שלנו, ארץ.
עוד אדם שראה את עצמו כממשיך דרכו של קופרניקוס היה יוהנס קפלר. הסרט קפלר - מסתערים על השמיים מתאר את חייו של קפלר. סרט עלילתי, שחלקו צולם במקומו בהם אירעו הדברים.
סצנה ממנו נמצאת באיגרת בנגן למעלה.

==================

בישראל מציינים את יום השואה אחרי פסח, אבל יש מועד נוסף, בינלאומי, בו העולם כולו מציין את יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. זהו ה - 27.1. יש במאגר כמה וכמה סרטים מצוינים העוסקים בשואה ואנחנו ממליצים לכם לבדוק אותם.

ביום חמישי, ה - 27.1, נערוך הקרנה של הסרט אתה מת רק פעמיים ומפגש עם הבמאי יאיר לב. הסרט זכה לביקורות מצוינות והוא בנוי כסרט מתח, למרות שהוא דוקומנטרי. הצטרפו אלינו להקרנה ולמפגש בשידור חי.

• אמנות ותרבות
• רוחניות

הרפתקנים, מדענים ולפעמים גם אנשים דתיים עסוקים בחיפוש סימנים לאמיתות הנאמר בתנ״ך, עם דגש על חמשת חומשי התורה.  
כמי שליווה ארכיאולוגים בצילומים במשך שנים, התרשמתי פעמים רבות שתפיסת עולם ודעה פוליטית מתערבבת פעמים רבות במחקר ומנחות אותו. כאילו סימנו מסקנה ואז יצאו לחפש להוכיח אותה אד-הוק. בדרך, התעלמו מראיות סותרות או שהמציאו פרשנות פתלתלה לממצאים מביכים. 
האם זה מקרי שהחוקר החילוני הגיע למסקנה שדוד המלך לא היה קיים או שהיה מלך קטן ובלתי נחשב? - האם זה מקרי שחוקר מאמין, מצא עדויות לחציית בני ישראל את הירדן? והאם זה מקרי שמגישת הסרט ״סודות ארון הברית״, מצרייה במקור, טוענת שמדובר בסיפור פרעוני שהעברים ניכסו לעצמם?

צריך להודות בצער שארכיאולוגיה, באופן אידילי מבוססת ראיות, הצלבות, ממצאים ותהליכים לוגיים מורכבים של הוכחה והפרכה, נפלה גם היא שדודה, כמו כל מדעי הרוח והחברה, בשבי ה״אג׳נדה״.
האמון הציבורי במוסדות חברתיים צונח כל יום. בעבר, היו אלה הפוליטיקאים והעיתונאים שזכו לאמון נמוך. אחר כך צנח האמון בבתי המשפט. הצבא היה הבא בתור לאבד את האמון, בעיקר אחרי ה - 7.10.2023.
והאקדמיה? - ככל שגדלה שינאה יוקדת לישראל, שיצאה ממי שמתיימרים להשקיף על המציאות בעיניים מפוכחות, תוך היצמדות והדהוד תאוריות קונספירציה, כך קטן האמון במה שמכונה מדעי הרוח. ולמען האמת, הם כלל אינם מדעים, בואו נודה בכך (פרט לפילוסופיה). הם הוגדו ככאלה מסיבות של יוקרה בלבד, בגלל שהאוניברסיטה הפכה במאה ה - 20 לכלי לקישוט קורות החיים. אחד הסימנים לכך הוא בשכר הלימוד המטורף, בעיקר בארצות הברית. הצידוק לכך: ״אתם תרוויחו את זה בשוק העבודה. זו השקעה לכל דבר.״
בשניים האחרונות נראה שהעסק נסדק מעט. וזה מצוין.

אבל בואו נחזור לנושא, הרי התכנסנו כאן כדי לדבר על ארון הברית. הסרט שלפניכם הוא ניסוי מעניין, קצת פרוע, לשחזר את ארון הברית דרך בנייה שלו, תוך היצמדות לתיאור המקראי שלו מספר שמות.
האדם המאמין יגיד ״זה לא איך שבונים, זו רוח האלוהים שבתוכו״.
אבל בסרט הזה, הצוות המעט פרוע (במובן החיובי והמרענן) מנסה לבדוק תאוריה פרטית, על פיה הארון היה בעצם קבל חשמלי והניצוצות שתוארו כיוצאים בין שני הכרובים, כשחרור של חשמל שנאגר בתוכו.
מענין. 
הסרט נע בין השערות רציניות לבין חיוך ובהחלט מעלה נקודות למחשבה.

צפו כאן בסקירה שלנו על הסרט:

צפו כאן בסרט סודות ארון הברית

• יהדות
• משפחה
• נשים ומגדר

אשת החצר הוא סרט מעקב אישי, כמעט אינטימי, אחרי רבקה פאלוך, אישה חרדית מחסידות גור ודמות ציבורית ופוליטית.
אני חייב לכתוב כאן הקדמה שהיא גם אזהרה לעצמי ולקורא-ת:
כאשר אדם פותח את ביתו ואת חייו לפני המצלמה, הכל נפתח. ואז השיפוטיות שלנו עובדת שעות נוספות.
בעשרים שנות יצירה דוקומנטרית, שכללו גם סרט אישי אחד, למדתי לכבד את האנשים שבוחרים לשתף.
למדתי על הפגיעות שבחשיפה ועל הצורך להיזהר עם אותה שיפוטיות מתבקשת. למדתי לא לתהות על המניעים של אותם אנשים לשתף, כי מי אני בכלל שאשפוט מניעים.
אני מציע לקורא המלומד לאמץ את הקווים המנחים האלה.
ולמה האזהרה מופיעה כאן ולא ברוב סרטים אחרים שנמצאים כאן?

המשך קריאה אשת החצר - סיפור של שבירות וכוח

• אקטואליה, פוליטיקה וסכסוך
• חברה

שנת 2008 היתה של של אימה כלכלית וקריסה פנומנלית. היא חיסלה את אחד הבנקים הגדולים להשקעות (האחים ליהמן) וחשפה את אחד הנוכלים הגדולים בהיסטוריה של שוק ההון - ברני מיידוף.
אבל עבור עולם הפיננסים הרחב, זה היה דווקא רגע הלידה של עידן חדש: עידן הכסף הקל. זהו גם שמו הסרט הדוקומנטרי החדש, הצולל לתוך המנגנונים הנסתרים של הכלכלה העולמית, ומנסה להבין איך הפכנו למכורים לריבית נמוכה ומה המחיר האמיתי של אותה הצלה לכאורה.

מדוע הכל רצו הלוואות פתאום?

הענין מתחיל בבסיס הפשוט ביותר: הריבית. תחשבו על הריבית כעל "מחיר השכירות" של הכסף. כשהבנק המרכזי האמריקאי (הפד) מוריד את הריבית כמעט לאפס, הוא בעצם מודיע לכולם: "הכסף במבצע!".

כשזול כל כך ׳לשכור׳ כסף, העסק הופך למשתלם באופן אוטומטי: חברות לוקחות הלוואות כדי להתרחב ואנשים פרטיים לוקחים משכנתאות גדולות יותר. מוכרי הבתים מבינים שהקונים יכולים ללות בקלות ומחירי הבתים עולים. באופן כללי, כל המחירים עולים, כי אנשים פשוט לוקחים עוד הלוואה, אם המחיר גבוה .
הבעיה ממשיכה כי כשהכסף כל כך זול, אנשים מתחילים לקחת הלוואות גם לדברים שהם לא באמת צריכים, או להשקעות מסוכנות מדי, כי הכסף כאמור זמין.

"המבוגר האחראי" שמעודד ילדים לרוץ לכביש

כאן נכנס לתמונה המושג "סיכון מוסרי". הפדרל ריזרב (הפד) נתפס כ"מבוגר האחראי" – הגוף שיבוא להציל את המצב, אם הכל יקרוס. אבל הידיעה הזו יצרה תופעת לוואי מסוכנת: אם אני יודע שהמערכת תנקה אחריי, למה שלא אשתולל?

בסרט, משקיע בכיר בוול סטריט מנסח זאת ביושר נדיר ומטלטל:

"זה משחק שבו אי אפשר להפסיד: כשאתה מרוויח – כל הרווח נשאר אצלך.
כשאתה מפסיד והמערכת רועדת – הפד כבר יבוא לחלץ אותך בכספי הציבור."

הידיעה שהנפילה של הגופים הגדולים תגרור את כל הכלכלה, ולכן הממשלה "חייבת" להציל אותם, גרמה לחברות השקעה לקחת הימורים פרועים יותר ויותר. הם לא הימרו רק על הכסף שלהם – הם הימרו על הרשת הביטחון של כולנו.

במקום מכונות – קונים מניות

אחד הגילויים המעניינים בסרט נוגע לשאלה: לאן הלך כל הכסף הזול הזה? היינו מצפים שחברות ישתמשו בו כדי לבנות מפעלים חדשים, לגייס עובדים או להמציא טכנולוגיות.

בפועל, בתנאים של כסף זול, משתלם לחברה לבצע רכישה חוזרת של מניות (Buybacks). כשהריבית אפסית, זול יותר ללוות כסף כדי לקנות את המניות של עצמך מהשוק. הפעולה הזו מעלה את ערך המניה באופן מלאכותי ומתגמלת את בעלי המניות והמנהלים באופן מיידי. זה הרבה יותר קל ופחות מסוכן מלהשקיע במכונות חדשות או במוצרים שייקח שנים לפתח. הכסף הלך לניפוח שווי השוק, במקום לצמיחה ריאלית.

הצד השני של המטבע: הדילמה המעשית והאישית

למרות הביקורת הנוקבת, הסרט מקפיד לא לחרוץ משפט חד-צדדי, וזאת מתוך הגינות כלכלית. חוסר הצדק אמנם זועק לשמיים – הבנקאים שחוללו את המשבר היו הראשונים להתעשר מההצלה – אך ישנו צד שני למטבע שאי אפשר להתעלם ממנו:
בלי ההרחבה הכמותית והזרמת הטריליונים, הכלכלה העולמית כולה הייתה עלולה לקרוס. המהלכים הללו שמרו על מקומות העבודה של מיליוני עובדים ומנעו שפל כלכלי, שהיה מחריב משקי בית בכל העולם.

בנוסף, הסרט מעלה נקודה מרתקת: לראשונה בהיסטוריה, הנגישות לשוק ההון הפכה לנחלת הכלל. המוני אנשים יכלו, בזכות הטכנולוגיה והכסף הזול, להשקיע ולהרוויח גם הם מהגאות בבורסה. זה יצר דילמה פנימית אצל האדם המודרני: אותו תהליך שגורם לי להפסיד כוח קנייה בסופרמרקט (בגלל אינפלציה), הוא גם התהליך שיכול להעשיר את תיק ההשקעות שלי בבורסה. האם אנחנו שותפים למערכת שדופקת אותנו, או נהנים מהפירות שהיא מציעה? הסרט מותיר את השאלה הזו פתוחה ומורכבת.

הסיפור לא נגמר, הוא רק משנה צורה

אנחנו נמצאים היום בשיאו של קונפליקט מובנה. מצד אחד, הפוליטיקאים ואנשי העסקים תמיד ידחפו לריבית נמוכה – זה יוצר מראית עין של פעילות בלתי פוסקת ותחושת עושר רגעית. מצד שני, פקידי הממשל מבינים שיום הפירעון יגיע ומנסים לחשוב על העתיד ועל היציבות לטווח ארוך.

זוהי הורדת ידיים תמידית בין הרצון לצמיחה מהירה כאן ועכשיו, לבין האחריות לדורות הבאים. עידן הכסף הקל אולי הסתיים רשמית, אבל הקרב על מי ישלם את החשבון, רק התחיל.

צפו כאן בסרט עידן הכסף הקל

צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש אוגוסט.

הבתולה והשטן

אוגוסט הוא חודש מסורתי לטיולים ואנחנו מביאים לכם רשמים של אחד מרתק במיוחד מבוליביה: הבתולה מסוקאבאון נחשבת לגיבורה של עיירת הכורים הבוליביאנית אורורו. היא נלחמה בשטן, ניצחה אותו והושיעה את בני המקום. הם מודים לה פעם בשנה בקרנבל הנערך בעיר, בו הם מדמים את המלחמה באמצעות ריקודים ומוסיקה. זהו מצעד של להקות ריקוד ותזמורות, הצועדים קילומטרים רבים עם תחפושות כבדות בכל מזג אוויר, רק כדי להגיע בסופו לכנסייה הנמצאת בראש ההר. שם, לאחר טיפוס מתיש, הם נכנסים לכנסיה ומתקרבים למזבח תוך כדי שירה בעודם על ברכיהם. יש שם כאב, עייפות, זיעה, לעיתים התעלפויות ובעיקר התרומומות רוח ואקסטזה. האירוע מסתיים בשירה הנמשכת עד אור הבוקר, מלווה בכמויות אלכוהול אדירות, ברחבת הכנסייה.
בניגוד לפסטיבל הנוצץ והשמח של ריו, הדיאבלדה (קרנבל השטן) היא פסטיבל התואם לרוח של אורורו: מזג אוויר קשוח, מכרות מחניקים ורעידות אדמה. הסרט הבתולה והשטן הוא במקור פרק בסדרת טיולים, אך זהו למעשה תיעוד אנתרופולוגי מרתק.

באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים

ואתם אומרים שירה

באוגוסט 1941 נפטר המשורר רבידרנת טאגור, זוכה פרס נובל לספרות. שירו של טאגור אל נא תלך תורגם לעברית והולחן על ידי שלמה גרוניך, על בסיס פרליוד מספר 1 של באך. הביצוע שלו לשיר, בתקליט המשותף עם מתי כספי מאחורי הצלילים, הוא מהיצירות המוסיקליות המופתיות שנעשו בישראל. אל נא תלך מעימי דודי // בטרם אומר לך // לך לשלום // ערה הייתי כל הלילה // עתה כבדו עיני משינה // יראתי פן תאבד לי // מדי אשן את שנתי.
ראו כאן את קטגוריית ספרות ושירה במאגר הסרטים.

ספרות ושירה באתר הספריות הציבוריות
ספרות ושירה באתר המוסדות האקדמאים 

אבודים בחלל

באוגוסט 1977 שלחה נאסא את וויאג׳ר 2 לחקור את הכוכבים החיצוניים במערכת השמש. היא החללית היחידה בהיסטוריה שביקרה בכל ארבעת כוכבי הלכת החיצוניים: שבתאי, צדק, אורנוס ונפטון והיא גם אחת הגשושות המהירות בהיסטוריה. אחותה, וויאג׳ר 1, נכנסה באוגוסט 2012 להליוספרה, החלל הבין כוכבי. עודד כרמלי מסוכנות החלל הישראלית דיווח ב - 2020 כי וויאג׳ר גילו תופעה של גלי הדף בין כוכביים. ולחשוב שהמכונות האלה נבנו בעידן בו המחשבים היו הרבה פחות עוצמתיים מאשר היום. מעורר התפעלות. 

קטגוריית פיסיקה באתר הספריות הציבוריות
קטגוריית מוסיקה באתר המוסדות האקדמיים

אחי אחי שלי, זעק אז הפצוע 

באוגוסט 1864 נחתמה אמנת ג׳נבה, הקובעת את היחס לחייל אויב פצוע בשדה הקרב. רגע, אולי תגידו לעצמכם כי אמנת ג׳נבה עוסקת בשבויים, לא? - אז למעשה, אמנת ג׳נבה הוא שם כללי למספר אמנות בתחום. המפורסמת ביותר היא זו העוסקת בשבויים וביחס אליהם. הסרט ערים בלילה עוסק בשבויי מלחמת יום הכיפורים ואפשר גם לקרוא עליו בבלוג שלנו. 

באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים 

תשמעו בדיחה

באוגוסט 1908 נערכה ועידת השפה האידית בעיר צ׳רנוביץ. בדיחות תמיד נשמעות טוב יותר באידיש, כך קובעת המוסכמה. השפה הנעלמת הזו חיה בציבור החרדי ואצלנו יש שלושה סרטים מרתקים, שסיפורם מתרחש בחברה החרדית, שרובם באידיש: אשת כהן / א-מעיישה / אליוקים.
אגב, גם יש סרט במרוקאית (׳פאטה מורגנה׳) - עליו באיגרת אחרת.

אשת כהן באתר הספריות הציבוריות
אשת כהן באתר המוסדות אקדמיים

נוער נוער נוער

ה - 12 באוגוסט הוא יום הנוער הבינלאומי ובומרים אוהבים לקטר על בני נוער. כדי לספק רוח גבית לקיטור הזה, כי מה עוד נשאר לעשות בקיץ הלוהט, אנחנו מביאים לכם את הסרט התמכרות חברתית, העוסק ברשתות חברתיות. אמנם ההתמכרות מתרחשת בכל גיל, אבל נהוג לראות את הנוער כקורבן שלה בשל חוסר ערכים, שטחיות, חוסר עמוד שדרה וכו׳. 

באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות אקדמיים

גברתי הגאנגסטרית

גם נשים מנהיגות ארגוני פשע. באיטליה נעצרה מנהיגה כזו, שכונתה הסנדקית. מה הסיפור של הנשים האלה ואיך הן הגיעו למקומות בהם סחיטה, חיסולים וגביית די חסות הן משימות יום יומיות? או, במקרה יש לנו סדרה בדיוק על זה. 
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים