סקירות סרטים
אני אוהב שפות. לכן, מדי פעם אני נכנס לאתר של עיתון בשפה זרה אותה אני לומד ומנסה לקרוא. ב - 7.10.2023 נכנסתי לאתר של עיתון במדינה אירופאית. היתה שם התמונה המפורסמת של הדחפור שמפיל את הגדר שבין רצועת עזה לישראל. הכותרת והכתבה סיפרו שהפלת הגדר משולה להפלת חומת ברלין. שזוהי היציאה לחופשי של הפלשתינים מהכלא בו הם נמצאים. לא היתה אף מילה על כך שהפלת הגדר נעשתה כדי לרצוח, לאנוס, לשרוף ולחטוף. בעיתון הזה, שהוא בין המובילים באותה מדינה, עובדים 700 איש במשרה מלאה. רובם בעלי השכלה אקדמית. הם יודעים לקרוא, הם יודעים לבצע תחקיר - זהו למעשה המקצוע שלהם. הכותרת הזו, בעמוד הראשון, היתה שם 4 שעות, נצח במונחי עיתונות יומית. אף אחד לא עצר, לא העיר ולא בדק את הנכונות העובדתית הפשוטה של הכתבה.
אני יודע, אנשים בישראל טוענים במקרים כאלה ש״משלמים להם״, או שהם פשוט אנטישמים. ייתכן מאוד שזה נכון. ויחד עם זאת, האקט הזה של הצגת פריצת הגדר לצורך ביצוע טבח, כאילו זו יציאה אל החופש, היה אקט של טמטום מוחלט וטהור.
כמובן, לא יכולתי לדמיין שמה שיבוא אחר כך יהיה גרוע הרבה יותר.
הסרט תאוות בצע - תשוקה גורלית הוא מעל לכל מסע. מסע לנפש ולחושים. בתור סרט תיעודי הוא ארוך למדי (שעה וחצי) -- מספיק זמן כדי להיסחף פנימה.
מטרתו המרכזית היא לדון בתאוות הבצע האנושית. לברר אם יש לה גבולות ובעצם - לברר מה מקור השאיפה שיהיה לנו עוד ועוד, אם ממילא ידוע שברגע אחד, הכל יכול להיגמר, בכל רגע.
הדיון עשוי להישמע שחוק משהו. הרי מי מאיתנו לא חשב על כך פעם אחת לפחות? והאם לא שמענו מילדות משפטים כמו ״כסף זה לא הכל״? ואך על פי כן, בזכות בחירה מוצלחת של דמויות בסרט, בתוספת פיזור גאוגרפי של הצילומים למקומות אקזוטיים, הוא מצליח להתרומם ולספק חוויה מיוחדת.
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
אז למה אנשים משרתים במילואים?
אם נראה לכם שהתשובה מובנת מאליה ואם חשבתם על צירופי מילים כמו צו 8, חובה, ציונות, יציאה מהשגרה ומפגש עם חברים -- אתם לא לגמרי טועים, אבל כנראה שאף אחת מהסיבות האלה לא מספיקה בפני עצמה.
כי מילואים זה עסק מסוכן. מאוד. להסתכן באובדן חיים או בנכות בשביל לברוח מהשגרה ולפגוש חברים? נו. לא משכנע. בגלל הצו? - המממ, יש דרכים רבות לחמוק. ציונות? - טיעון מעולה, אבל קצת מופשט, בעיקר כאשר אפשר לתרום גם בדרכים אחרות ובעיקר כאשר זוכרים כמה אנשים אינם ממלאים את החובה הזו.
אל דאגה, הרשומה הזו אינה פוליטית. היא גם אינה ממורמרת. היא באה לנסות ולתאר את האתגר שביצירת הסרט, שמנסה לענות על שאלה, שעל פניו נראית כה פשוטה. והיא לא.
צפו כאן בסקירת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳כבר עשו הרבה סרטים על מילואים׳
אנחנו שמחים לשתף פעולה עם הבמאי ויוצר הקולנוע גיל קרני לסדרה של הקרנות סרטים ומפגשים עם גיבורי סרטיו ועם אורחים אחרים.
הסרטים והשיחות יעסקו בגבורה, לחימה, הנצחה, חברות והקרבה מצד אחד ומצד שני -- גם בזכרונות, בכאב, בשיקום ובתקווה.
המפגשים יתקיימו בבית משפחת קרני בחולון ובמקביל ישודרו באינטרנט בשידור ישיר.
לחצו כאן כדי לרכוש כרטיס למפגש הקרוב (50 ש״ח)
סרטו של גיל קרני, טריפ של חמלה, הגיע למאות אלפי צופים. הסרט הקדים את זמנו בכל הנוגע לשימוש בחומרים פסיכואקטיביים לטיפול בפוסט טראומה. גיל יארח את אחד מגיבורי הסרט, יום טוב נפתלי, שייחשף לראשונה בשיחה על הסרט.
לעמוד הרישום לאירוע.
במפגש שאחריו, נשוחח עם עופר ורפל, לוחם שייטת שנפצע בקרב בשכם ותפקד למרות הפציעה הקשה. על כך זכה בעיטור האלוף. עופר משותק בשתי רגליו ולאחר השיקום, הקים משפחה ופנה לעסוק בספורט פאראלימפי (ספורט נכים) ובאתגרים אחרים כמו טיפוס על הר המון-בלאן וגלישה ממנו בסקי בתום הטיפוס. הסרט חוזר עם עופר לקרב הקשה ההוא, שגבה את חייו של קצין השייטת מורן ורדי.
במפגש האחרון נארח את עו"ד גדי עזרא, לשעבר מנהל מטה ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה. גדי הוא משפטן, מרצה בינלאומי ובעברו נבחר לרשימת הצעירים המבטיחים של מגזין פורבס. במבצע "עופרת יצוקה" גדי לחם באזור דוגית. גדי ישתתף במפגש שבעקבות הסרט "מים סוערים".
במפגש הראשון, שערך במלאת 17 שנה למלחמת לבנון השניה, עסקנו בקרב בבינת ג׳בל. אירחנו את ההורים השכולים משה מרחביה וישראל קלאוזנר. בקהל היו גם לוחמים שהשתתפו בקרב. חלקם לא דיברו על הקרב מאז אותו יום עד המפגש.
הבמאי גיל קרני, שמאחוריו מעל 30 שנות יצירה פוריה ועטורת פרסים בפסטיבלי סרטים וערוצי טלוויזיה מכל העולם, ישוחח איתם ועם אורחים נוספים, בארבעה ערבים מעוררי השראה.
להשתתפות בהקרנת ׳טריפ של חמלה׳ ומפגש עם הבמאי ואורחים
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
משך שנים על גבי שנים נפגשו שישה חברים לארוחת בוקר בחדר האוכל בקיבוץ.
על עגבניה, ביצה וקצת גבינה הם נהגו לדבר על תלאות החיים, פוליטיקה וגם לשתף זה את זה ברכילות עסיסית על המתרחש בישוב.
אחרי הפרטת הקיבוץ, ארוחת בוקר זו היא השריד האחרון שנותר לאותם חברים מהחיים אותם נהגו לנהל.
בסרט פרלמנט ארוחת הבוקר אנו למדים כי גם את השריד הזה הנהגת הקיבוץ מעוניינת להפסיק משיקולים תקציביים. בעקבות זאת חברי ארוחת הבוקר יוצאים למאבק כנגד הנהלת הקיבוץ למען שמירה על המסורת שלהם. הם מתאמצים בכל כוחם לשכנע את ההנהלה שיש בארוחת הבוקר הרבה יותר מרק הארוחה הכי חשובה ביום: יש מסורת והיסטוריה שאינה שייכת רק להם אלא לכל הדורות הרבים שעברו בקיבוץ וקיימו את הטקס הזה בעצמם.
מבחינתם של חברי "פרלמנט ארוחת הבוקר" מסורת זו היא כמעט טקס דתי. הם רואים את ארוחת הבוקר המשותפת, כהתגשמות האחרונה של האידאלים עליהם הוקם הקיבוץ, כאלו שנעלמים במהירות מול עיניהם.
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.
אם גם אתם חושבים פעמיים לפני שתספרו שאתם מרגישים רע (״כדי לא להטריח״), יש לכם כלי עבודה מכל הסוגים (״כדי לא להיתקע״), צופים במדריכי עשה זאת בעצמך - DIY (״כדי לא להיות תלויה במישהו אחר״), כנראה שאתם היפר עצמאים, הגדרה שנוסחה והוגדרה יפה בכתבה הבאה.
הסיבות לכך מגוונות, החל בבושה, חשש מסירוב או חוסר רצון להיות חייבים ועד לטראומות שוגרמות לנו לא לסמוך על איש פרט לעצמנו.
באתר הסרטים תמצאו את הסרט מותר לבקש עזרה, סרט תיעודי מניו זילנד.
הסרט החולמות מלווה שתי נשים חרדיות שמבקשות ליצור קולנוע במגזר החרדי. האחת במאית, השניה שחקנית.
בליווי אינטימי, עמוק ועם זאת עדין ונותן כבוד, מביאה אפרת שלום דנון את סיפורה של החברה החרדית, לפחות אותו פלח שרוחמה הבמאית ותקווה השחקנית חיות בה.
זהו לכאורה סרט על איך עושים סרט. בקהילה המקצועית קוראים לליווי כזה 'מאחורי הקלעים' או The making of the film. בדרך כלל סרטי מאחורי הקלעים נעשים למטרות שיווקיות, לפעמים הם הופכים לסרטים בפני עצמם. אבל החולמות הוא הרבה יותר מאשר מאחורי הקלעים של עשיית סרט, שכן זו הזדמנות מופלאה ללמוד משהו על החברה החרדית, שעבור רוב הישראלים, דתיים (לאומיים) וחילונים כאחד היא מקור לכעס, לפעמים שנאה, רתיעה ועם זאת סקרנות גדולה. הסרט מספק חלק מהסקרנות הזו ועושה זאת ללא שיפוטיות, שכן הוא ניחן במבט פנימי של מי שבעיני עצמן והסביבה הולכות בתלם המרכזי.