סקירות סרטים
קיים פער מתעתע בין תופעה כללית למקרה פרטי. אנחנו יכולים לגבש דעה מוצקה נגד תופעה או קבוצת אנשים ואז, כאשר נכיר אדם שייצג את ההפך ממה שחשבנו, הכל נראה אחרת.
אין זה אומר שבהכרח נחשוב אחרת על הנושא, אבל התמונה תהפוך ליותר מורכבת.
כך זה עם התפיסה כלפי השוהים הזרים מאפריקה [יש תמיד את הדילמה איך לכנות אותם, כי למינוח יש משקל של טון: אמרת מסתננים, אמרת פליטים, אמרת מהגרי עבודה, אמרת שוהים בלתי חוקיים - גבשת דיעה וקבעת עובדה ועל הדרך גם גרמת לאנשים להפסיק להקשיב לך..]
בסרט להיות כמו אבי דילמת היחס כלפי אלו שהגיעו מאפריקה מקבלת פנים ושמות ומפסיקה למשך 50 דקות להיות "תופעה." כן, יש בהחלט משמעות לאופן בו נסיק מסקנה מהסיפור הפרטי אל הכלל. ואולי בכלל אי אפשר להסיק מסקנות כאלה.
ואף על פי כן, ולא משנה מה אתם חושבים על התופעה, כדאי לראות את הסרט 'להיות כמו אבי', בגלל הפנים והדמויות ובגלל האנשים הנהדרים שיש בו, ישראלים ואפריקאים כאחד.
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.
הסרט ״עוד: תרבות הצריכה בישראל״ אינו מסמך קיטורים המצקצק על ימים יפים שהיו וחלפו. זהו ניתוח מפוכח של שינויים שהחברה הישראלית עברה ועוברת.
צפו כאן בסקירת הוידאו שלנו:
תמליל הוידאו:
מה שיפה בסקירה שתראו עכשיו הוא, שמתי שלא תצפו בה, היא תהיה רלוונטית!
הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית מתחיל בסצנה בה משוחזרת פתיחת חנות H&M בישראל.
לירון שמם, אז כתבת שטח, מתארת בדרמטיות את הסכנה המוחשית שהרגישה בעת שהמונים הסתערו על החנות.
שימו לב למשפט הבא:
זה היה רגע שסומן, וצריך להיות מסומן, בתרבות הצריכה הישראלית.
כדי שיום ייכנס להיסטוריה, הוא צריך להיות היסטורי. אבל מה לעשות אם ההיסטוריה חוזרת?...
עברו כמה שנים. חנות חדשה של נייקי נפתחת. ומה? - אותו דבר.
לא חולפים כמה ימים ואייפון 14 מושק בישראל.
תורים ארוכים על מכשיר יקר, שלא ברור כמה הוא מחדש על הגרסה הקודמת, משתרכים שעות.
יום היסטורי? - לא. בסך הכל יום היסטרי. כלומר, עוד יום כזה.
למרות שלכאורה מדובר במשהו המוכר לכולנו, הסרט מבצע עבודה חשובה בהכנסה של הדברים לפרופורציות. אין בו רק אנשים המקוננים ומתלוננים על המצב והדור, פשוט משום שמתברר שתמיד זה היה כך.
אמנם בראשית ימי המדינה והישוב נעשתה האדרה של הקיבוצים, חיי הכפר, החקלאות וההסתפקות במועט, אבל הערים, האופנה, המותגים והבילויים תמיד היו נחלתו של הרוב בישראל.
השינוי הוא בזה שבעבר, אנשים רבים יותר נהגו להעלות על נס את עליונות הפשטות ולהלל אותה. גם אז, רובם לא מימשו את האידאל, אבל זה בדיוק הסיפור: כיום פשוט כבר לא מתביישים בחומרנות.
שימו בצד את הסיכוי לשנות את כל זה. במבנה החברתי הנוכחי, כנראה שהדבר בלתי אפשרי, לפחות לדעתי. אבל אם אתם רוצים לקבל פרספקטיבה מעניינת מנקודות מבט היסטוריות, כלכליות וסביבתיות, עצרו רגע וצפו בסרט.
בימוי: ניצן גלעדי ואייל דץ. מפיק: אריק ברנשטיין, עלמה הפקות.
צפו בסרט המלא
המהדורה הראשונה אי פעם של פסטיבל הסרטים גליל קונספט יוצאת לדרך, חנוכה 2024. מרגש, משום שאני חלק מצוות ההפקה וגם בגלל שהפסטיבל מסמל את תהליך השיקום של הגליל מהמלחמה (חמסה חמסה).
אז קבלו שלוש המלצות סרטים, קרובים ללב מיוחד.
כמו לשאול הורה מיהו הילד המועדף, אני נע באי נוחות מעצם ההמלצה, כאילו היא רומזת שהסרטים האחרים לא טובים או לא שווים המלצה. חלילה. אלו פשוט סרטים שבאופן אישי נגעו בי יותר. זה הכל.
אנחנו ממש מקווים שאנחנו לא נשמעים יומרניים מדי. זו רק השערה.
אך נראה לנו וכנראה לרוב האנשים מסביב, ששורשי השסע החרבתית העמוק בישראל, שעל קיומו אין חולק, אינם רק בפערים משפטיים.
הרי בואו נהיה מעשיים, כמה אנשים באמת ערים לדקויות של הגדרות עילת הסבירות למשל?
השורש הוא בתחושות ארוכות שנים, שעברו מאב לבת ולנכד, של זרות, קיפוח, הדרה, דחיקה ועוד. תחושות מוצדקות? והאם הן עדיין בתוקף? זה לא משנה.
מספיק לכתוב: צפו בסצנה הבאה מתוך הסרט המצוין מעברות, שביימה דינה צבי ריקליס והפיק אריק ברנשטיין.
לצפייה לחצו על התמונה או כאן.
דני שפירא ידע כבר מגיל 8 שיהיה טייס. הוא גם ידע שיהיה טייס בחיל האוויר של מדינת ישראל. מדינת ישראל עוד לא נולדה אז, אך הרצון והידיעה המוחלטת פיעמו בליבו של הילד הקטן.
שתי התחזיות התגשמו.
יש אנשים כאלה, שיודעים מגיל צעיר מאוד מהו ייעודם. דני שפירא הוא אדם כזה. מעולם לא עסק בשום דבר אחר. גם בניו טייסים כמוהו ואחד מהם גם טייס ניסוי. נחישות, צלילות דעת, אומץ בלתי נגמר, תעוזה והרבה הרבה מזל - כל אלו הם תמצית חייו של דני שפירא.
הסרט מתעד לא רק את חייו, השזורים שקורותיה של מדינת ישראל וחיל האוויר שלה, אלא בסיפור על אדם שעבורו הכל חד והוא צועד במסלול חד למן ימי ילדותו. כמה מאיתנו יכולים לומר דברים כאלה על עצמם?
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מרץ.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
יום האושר הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום השירה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום האישה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום הפאי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
עצירת הזדקנות, חיי נצח והתחדשות הנעורים מעסיקים את האנושות כבר אלפי שנים.הפילוסוף היווני הרודוטוס טען שקיים מעיין נעורים ואף הצביע על מיקומו המשוער - אתיופיה או סומליה. הוא לא ביקר בו ולא ידע לכוון למיקומו המדויק, אבל הצית את הדמיון ואת המוטיבציה של שליטים שהשקיעו משאבים אדירים במסעות גילוי, שלא הניבו עד היום דבר.
אלכסנדר מוקדון היה עסוק באופן אובססיבי בשימור כוחו והשקיע בחיפוש נהר, לא מעיין, שנמצא במקום בו שורר חושך נצחי. האגדות על אנשים שנכנסים מצד שמאל כזקנים ויוצאים בצד ימין של המעיין כצעירים פרחו ושגשגו, אך גם אלכסנדר הגדול וגם חוקרי ומגלי הארצות השונים לא הצליחו למנוע את הזדקנותם ומותם. המסורות לעומת זאת, נהנות מחיי נצח.
אחד המיתוסים העקשנים ביותר טוען כי מעיין הנעורים נמצא בקוסטה ריקה. הוא אף צוייר על ידי קראנאך הבן וניתן להבחין בו בזקנים בצד שמאל ובצעירים בצד ימין (אזהרה: היכנסו מהצד הנכון, אחרת תזקדנו באחת!). כתבה מ - 2011 מספרת כי ישראלי רכש את המקום והפך אותו לאתר תיירות, אחרי שנהרס ברעידת אדמה. נבירה נוספת בעמקי האינטרנט מגלה כי הסיפור אמיתי לחלוטין, עם תמונות ״לפני״ ואחרי״ הטבילה (הומור ישראלי ומשובח).
אבל אנחנו אנשים מודרניים ולא מאמינים בשטויות. אנחנו מאמינים במדע. המדע פיצח בשנים האחרונות את הדינמיקה של תהליכי ההזדקנות והצליח לעצור אותם, באמצעות מחקר מעמיק של גנים, חלבונים והורמונים.
או שלא?...
הבמאית הילארי פרייור יצאה למסע ארוך בן שישה פרקים אחרי טכניקות שונות, מודרניות ומסורתיות, להחזר הנעורים ולהארכת החיים תוך שמירה על איכותם. על הדרך, היא חוקרת את הכמיהה והאמונה בכך שהדבר אפשרי.
מסעה של הילארי ומסקנותיה מתוארים בסדרה שנמצאת אצלנו במאגר: ׳צעירים לנצח׳.
צפו כאן בפרק הראשון.
כולנו יודעים שהכל זמני. אבל יש כאלו שמסרבים לקבל זאת. האמונה ב״כוחי ועוצם ידי״ (פרשת עקב, ספר דברים), שמתחזקת כל כך עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, מעצימה את התחושה הזו. מדובר בתעשייה של מליארדים. מקוסמיטיקה דרך תרופות ותכשירים אחרים, החברות הגדולות ביותר משקיעות בכך הון עתק ואיתן גם משקיעים פרטיים, שנמצאים כנראה בהיסטריה מהזדקנותם שלהם. התקווה מניעה השקעות עתק. באופן טבעי, זהו גם גן עדן לשרלטנים, במסווה של מחקר מדעי.
ואז הגיע צ׳ראלס ברנר
צ׳ארלס ברנר הוא מדען בעל שם עולמי, החוקר את המטבוליזם של סרטן וסוכרת. ברנר גילה (ילד עם פאבל ביגאנובסקי) כי פעילות של אנזים בשם NR מביאה להגברת יצירה של תאי גזע של שריר אצל עכברים, מה שמביא להארכת תוחלת החיים שלהם. גילוי זה יצר גל אדיר של מחקרים, חלקם עוסקים בהחלמה ממחלות ואחרים בהארכת חיים.
לכאורה, ברנר היה אמור להיות הבן-יקיר-לי של תעשיית הארכת החיים, אבל בראיון מחכים לרוני דורי בכלכליסט הוא מוקיע ומנפץ את התעשייה הזו ואומר באופן נחרץ שלא נשיג חיי נצח. מדובר לדבריו בבולשיט שמדענים מוכרים.
צפו כאן בסקירת הנושא והסדרה המצוינת של הילארי פרייור בוידאו הבא:
לצפייה בפרק הראשון של ׳צעירים לנצח׳
חיפוש קצר של המילה 'אושר' באמזון, שהיא בין השאר חנות הספרים הגדולה עולם, מעלה מעל 100,000 תוצאות:
׳המפתח אל האושר׳, ׳איך הופכים מאושרים׳, ׳המדריך המעשי לאושר׳, ׳אושר למרות הצופן הגנטי שלך׳, ׳אושר למרות הנסיבות׳, ׳אושר צעד צעד׳ ועוד ועוד.
האושר מעסיק מיליוני בני אדם בכל רחבי העולם והוא גם הנושא של הסדרה המרדף אחרי האושר, אצלנו בשישה פרקים.
הסדרה נעשתה בסינגפור. וזה פרט מענין כשלעצמו, כי סינגפור היא אחד המקומות העשירים והמשכילים בעולם. תלמידי סינגפור מגיעים באופן קבוע להישגים הגבוהים ביותר במדדי מתמטיקה והישגים לימודיים בכלל. המחקר המדעי משגשג וכמובן הפעילות העסקית הבינלאומית. ואף על פי כן (ויש שיגידו "מה הפלא"), שיעור בעלי הדיכאון בה גבוה באופן חריג.
אז איך מגיעים לאושר
כמעט כולנו יודעים שיש קשר בין אוכל, ספורט, תזונה וחיי חברה לבין אושר. גם שמענו על כך שאין קשר בהכרח בין עושר לאושר, אם כי יציבות או רווחה כלכלית היא ברוב המקרים תנאי סף.
במילים אחרות: אנחנו חושבים שהאושר תלוי בנו, או בנסיבות שסביבנו.
לכן הסדרה מתחילה דווקא במקום פחות צפוי: בבדיקת הקשר בין הצופן הגנטי של כל אחד מאיתנו אל האושר.
ואולי מידת האושר היא פשוט ענין גנטי
מגיש הסדרה, אדריאן פנג, אדם צחקן ואופטימי (או פשוט שחקן שמציג את עצמו ככזה...), מבצע כל בדיקה רפואית אפשרית במהלך הסדרה, כדי להוכיח את הקשר של האושר אל כל אחד מהנושאים הנ"ל (אוכל, ספורט, מוסיקה וכו'). לכן הוא עובר בפרק הראשון מיפוי גנטי בו הוא מנסה לאתר אם קיים אצלו גן האושר. כלומר, האם האופטימיות שלו בכלל היא תוצאה של תורשה ולא מהדרך בה עוצב וחונך. אם תרצו, זהו עוד נדבך בוויכוח הנצחי על תורשה לעומת סביבה. החוקר שהוא פוגש ממהר לצנן את ההתלהבות של אדריאן כאשר זה מנסה להכריז על קיומו של גן האושר אצלו: אי אפשר לדבר על גן האושר, אומר החוקר. אפשר לדבר על רצף של התרחשויות ואירועים, שיש להם קשר מסוים למבנה גנטי של אדם מסוים, שבנסיבות מסוימות, יביאו להגברת האושר. אדריאן מאוכזב. הוא ציפה לקידוד DNA מדויק לאושר.
כל מי שראה אי פעם את המתח בין עיתונאים למדענים, צוחק מהסצנה הזו. היא מזכירה ראיון טיפוסי של מדען לכלי תקשורת מהזרם המרכזי, כזה שכולנו רואים כל הזמן:
עיתונאי: אז המחקר שלך מצא פתרון למחלת הסרטן?!
חוקרת: לא בדיוק. ראשית, לא לכל סוגי הסרטן. שנית, יש עדיין הרבה עבודה. יש לחקור ולהבין מה הקשר בין....
עיתונאי: ואף על פי כן, חדשות מרגשות! פריצת דרך! נמצאה התרופה לסרטן! ואני מחזיר את השידור לאולפן באווירה מחשמלת זו (מדענית מוחה ברקע על השטחיות).
כשראיתם סצנה כזו, יתכן שצחקתם,ייתכן שהתעצבנתם. אם צחקתם, קרוב לודאי שאתם אנשים מאושרים יותר. אדריאן, מגיש הסדרה, אומר כי ילדים צוחקים בסביבות 350 פעם כל יום. מבוגרים, פחות מעשירית מזה. האם ילדים צוחקים יותר כי יש להם פחות צרות? לא בטוח. בטח לא בעיני עצמם. התמודדות עם חרם או מלכת כיתה אכזרית, העובדה שלא קבלת ממתק שרצית או שמחליטים עליך כל דבר (מתי תישן מתי תתקלח, מה תאכל) ושלא מרשים לך עוד שעות מול מסך, כל אלה מעלים דמעות או צרחות אצל ילדים. ואף על פי כן, הם מוצאים זמן לחייך ולצחוק 350 פעם ביום.
אז אם אין לילדים פחות בעיות (בעיני עצמם) ממבוגרים, מדוע מבוגרים צוחקים פחות? - אולי כי חונכנו שלא מכובד ולא ראוי לצחוק מכל דבר. גם מעירים לנו שאנחנו חסרי טאקט או רגישות אם נצחק במקום בו אנחנו אמורים לגלות זעזוע. גם במורשת היהודית מכנים את הצחוק בשם מושב לצים (תהילים, א'), אם כי המסורת היהודית מלאה בצחוק והומור עצמי, דווקא ברגעים הקשים ביותר. בסדרה, אדריאן מצטרף לחבורה של מבוגרים הנפגשת בפארק העירוני, נותנת ידיים ומתגלגלת מצחוק, סתם כך בלי סיבה. כן, זה נראה קצת מוזר ומלאכותי, אבל אם זה נכון ש"אחרי המעשים, הלבבות נמשכים", כמאמר ספר החינוך, אולי זה עובד.
צפו כאן בסצנת הצחוק בפארק ובהסבר על הצחוק כמפיג כאב:
קלילות לצד עובודת מדויקות
במהלך הסדרה, אדריאן מתחבר לכל אלקטרודה אפשרית, עונה על שאלונים ונמדד לא הפסקה. הסדרה יוצרת קשר מדויק ובו זמנית קליל ומובן בין חזית המחקר לבין מדדי האושר. היא נעה בתחכום על הציר בין דייקנות ופופלריות, שקל מאוד ליפול בו לשטחיות, תוך שמירה על הגדרות מדויקות ועם זאת ברורות. בסופה של הסדרה, אנחנו יודעים מצד אחד מה שכבר ידענו על הקשר בין תזונה בריאה, קשרי משפחה, עיסוק בפעילות ספורטיבית ואושר, אבל מצד שני מכירים את הדברים האלה בצורה מדויקת הרבה יותר.
צפו כאן בסדרה
ניתן לצפות גם בכל אחד מהפרקים לחוד.
לפני זמן מה פרסמנו כאן רשומה (פוסט) בנושא אנשים בוגרים, שאינם מאובחנים בהפרעות קשב. היא נגעה לאמונה הנפוצה, על פיה ילדים סובלים מהפרעת קשב וכמבוגרים, הדבר עובר או שלומדים פשוט לחיות עם זה. הרשומה הפנתה לסרט ADHD, לא רק לילדים.
הרשומה הזו, לעומת זאת, עוסקת בשימוש המוגבר עד מטורף בתרופות, שנועדו במקור לסיוע באנשים עם הפרעות קשב מאובחנות, אך למעשה משמשות כיום כמעט כל תלמיד או סטודנט. זאת, לצד תעשיית האבחונים, שמביאה איתה להקלות במבחנים, הופכת את כל שיטת ההערכה על פיה. זאת משום שאלו שאינם מאובחנים, שהפכו בינתיים למיעוט, למעשה נותרים מאחור, כי אינם זוכים להקלות. בל ניתמם: המסה הגדולה של מאובחנים מעלה את החשש שלא כולם אכן סובלים מלקות. אם כך, מדוע כה רבים מאובחנים?
היבט נוסף הוא, שגובר הסיכוי שההקלות מייצרות בוגרים שפשוט לא יודעים את החומר או המקצוע.
תלמידים טוענים כי העומס עליהם הוא חסר פרופורציה ומאחר שכיום ״כולם עם הפרעות קשב״, יש לשנות את השיטה. הגיוני שיטענו זאת. אך לא הכרחי כי הם צודקים-:). קיימת גם האפשרות שהם פשוט מפונקים. זה טבעי. אדם קרוב אצל עצמו.
עד כמה כל זה נכון? האם השימוש במילה ״הפרעת קשב״ עבר הזנייה? מה יהיה עם הדור שכעת עסוק בהקלות הלימודים ומחר יקבל אחריות על בנייית גשרים ומנהרות, ניתוחים מורכבים, הטסת מטוסי נוסעים ואוטובוסים והפעלת טילים? האם הם רוכשים ידע ומקצוענות או שרק עסוקים בתיחמון המערכת? כשיאחזו בהגה, האם יצליחו לתפקד בלי סמים? האם אפשר לסמוך עליהם?
בואו נראה.
הסרט שהרשומה הזאת עוסקת בו הוא עבדים להרגל. זהו סרט המלווה מספר אנשים, המנסים לעשות שינוי בחייהם ולשלוט או להיפטר מהרגל רע שלהם (רע בעיניהם). התיאור שנביא כאן הוא של שימוש בחומרים משפרי תפקוד עד כדי פיתוח תלות ואובדן שליטה ובמקרים מסוימים אף התמכרות, המלווה ביסורים. הסרט ׳עבדים להרגל׳ לא מדבר על מכורים במשמעות הנרקוטית או האלכוהולית המקובלת, אלא על אנשים נורמטיביים (כלומר, מתפקדים ביום יום), שמרגישים שהם רוצים ולשנות דברים, אך לא יודעים מהיכן לשאוב את הכוחות.
במילים אחרות - כולנו.
אך כעת נתרכז במי שלוקחים את הכדורים באופן שוטף, מבלי הנחייה או מעקב רפואי.