סקירות סרטים
זלדה (זלדה שניאורסון מישקובסקי) היתה מה שנהוג לכנות Late Bloomer - טיפוס של פריחה מאוחרת. ספר השירים הראשון שלה התפרסם כאשר היתה בת 53, למרות שכתבה שירים כבר מגיל 18.
דודי הוא תלמיד ישיבה, העובר הכשרת הוראה יחד עם חברו יקי. זה לפחות מה שאשתו, רחלי, יודעת עליו... - במציאות, דודי שואף להיות סטנד אפיסט והוא מתמרן בין החלום לבין היעוד אליו דוחפת אותו החברה הדתית.
לפני זמן מה התקשר אלי מפיק הסדרה תיקים מהסנגוריה: ״הי, תקשיב - איבדנו את הקבצים של הסדרה. אולי תוכל לשלוח אלי קישור להורדה של מה שאצלך?״
זה רק נשמע כמו שאלה קלילה: לאבד סדרה שעובדתם עליה כמה שנים, שמילאה ימים ולילות בחייכם, שהיו בה עליות ומורדות, יאוש ושמחה (וכל עבודה על כל סרט נראית כך) - אינו דבר של מה בכך.
לשמחתי, גיבויים אצלי הם כמעט דת (חמסה חמסה, לא לפתוח פה). אני שומר כמה כאלה ולא רק בענן.
סוף טוב הכל טוב: איתרתי ושלחתי למפיק, שלא היה מאושר ממנו.
במהלך הכנת הקבצים לשליחה, רציתי לודא שהגרסאות אצלי נכונות וניגנתי חלק מהן.
נסחפתי שוב, כמו בההתחלה. צפיתי כמעט בכל הפרקים מחדש.
הסדרה ׳תיקים מהסנגוריה׳ היא אחת הטובות שתראו, אם אתם אוהבים סדרות תיעודיות.
לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעה כלשהי על השונה והדומה בין נשים לגברים. בדרך כלל הויכוח נסב סביב השאלה עד כמה ההבדלים בין נשים לגברים נובעים מחינוך ונורמות ועד כמה הם מולדים וטבועים בפיזיולוגיה שלנו. לויכוח הזה יש משמעויות בנושא שווין חברתי (במה שנוגע לנשים בצבא, נשים במקצועות שונים, נשים בניהול ועוד), בתחום היחסים (מי מוביל והאם נכון בכלל לדבר על ״הובלה״ בזוגיות) וכן בדיונים משפטיים וחברתיים על הורות (נשים נתפסות פעמים רבות כהורה טבעי יותר).
יש שפע של בדיחות בנושא, אמונות קדומות ובעיקר הרבה הרבה שיפוטיות כלפי מי שחושב אחרת על תפקידי מגדר.
הסרט המקסים מוח גברי, מוח נשי מנסה לעשות סדר בכאוס הזה דרך המדע. זוהי הפקה מניו זילנד. אולי זה ענין תרבותי, אבל הנועם והמתינות שיש בסרט, לצד ההומור וההקשבה, מהווים חידוש לשיח הישראלי המקובל, שכולל בדרך כלל הרבה אמירות נחרצות, זעם אצור (או מתפרץ) והאשמות הדדיות או תחושת "חייבים לשנות לפני שיהיה מאוחר מדי!".
אז איך מגיעים למסקנה בדבר השונה והדומה בין גברים ונשים?
יום אחד, אחרי שהשתחרר משירותו הסדיר בצבא, לקח יאיר דלאל את כספי המענק והחליט שהוא קונה גמל. ההורים החווירו והתנגדו, אבל לא הצליחו לעצור אותו.
הוא רכש גמל בכרם שלום, הפנה את חרטומו דרומה והתחיל ללכת לכיוון המדבר. לילה אחד התעורר וראה שנחש הכיש את הגמל למוות. מאז אין לו גמל.
יאיר דלאל הוא אחד המוסיקאים המשמעותיים ביותר בתחום מוסיקת עולם. כן, גם בעולם, לא רק בישראל. הסרט אין לי ג'יפ והגמל שלי מת עוקב אחרי פועלו, יצירתו ומקורותיו. את הסרט יצרו אהוד טומלק ועמוס מיכאלי.
צפו במקבץ המלצות לסרטים הקשורים לאירועים וימי שנה המתקיימים בחודש מרץ.
הקישורים לסרטים מתחת לנגן
יום האושר הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום השירה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום האישה הבינלאומי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
יום הפאי
באתר הספריות הציבוריות
באתר המוסדות האקדמיים
לניל יש אנטנה מעוקלת שיוצאת לו מהראש. הוא טוען שהיא משפרת לו את תפקוד המוח ומאפשרת לו לשמוע צבעים, מאחר שהוא עיוור צבעים. מנתח אלמוני התקין לו אותה. בטח אלמוני: היו לוקחים לו את רישיון הרופא אם היה מזוהה (ואולי כלל אינו רופא).
האם המוח הוא כמו מכשיר, שניתן לחווט אליו מיכשור חיצוני והכל פשוט יסתנכרן? אצל ניל, זה לא בדיוק המקרה. לטענתו, האנטנה שולחת גלי קול לגולגולת שלו והוא מפרש אותם בעצמו. הרשו לי לפקפק ולהציע שמדובר בגימיק שמקדם לו את הקריירה.
אבל החזון של ניל, אמן ומוסיקאי שמוגדר כסייבורג הבלתי חוקי הראשון, לא רחוק מאוד, כפי שנראה בהמשך, מניסויים מוצלחים שנעשים כיום.
אוליבר סובל ממחלת פרקים קשה, שמאלצת אותו להחליף מפרקים טבעיים במפרקים מלאכותיים. הוא מנצל את ההזדמנות כדי לשתול בתוכם חומרים שיאפשרו לו למשל לטעון את הטלפון שלו כאשר הוא מצמיד אותו למפרק הירך החדש. אוליבר מודה שאין כמו המקור והיה מעדיף להישאר עם הירך המקורית ולטעון את הטלפון כאחד האדם, אבל לא כולם חושבים כך. אליזבת למשל, מוכנה שיכרתו לה יד, אם יובטח לה שתקבל יד ביונית בעלת ביצועים משופרים.
ברטולד, נכה מלידה עם יד שמאל מקוצרת, רותח מזעם כאשר הוא שומע על אנשים כמו אליזבת. יש לו יד מלאכותית והוא אכן יכול לעשות איתה כמה דברים שאנשים בריאים לא יכולים (כמו לסובב אותה סיבוב של 360 מעלות. לא שימושי במיוחד, אבל גימיק למסיבות).
אבל הוא חושב שאנשים הם יצורים מפונקי וחסרי תודעה, כאשר הם לא מבינים ולא מעריכים כמה טוב להיוולד עם כל האיברים שלמים. מי שמוכן להחליף איברים פועלים טבעיים באיבר ביוני הוא אדיוט, לדעתו.
פטריק כבר השתיל בגופו שישה מגנטים וחיישנים שונים ומקווה שהם יהפכו אותו למשל לנהג טוב יותר שמגיב מהר למצבי סכנה.
עובד?... לא כל כך.
אבל הסרט סייבורג אינו הסתלבטות על אנשים מוזרים. הוא מתאר מציאות שנמצאת לפתחנו. עולם הרפואה והטכנולוגיה עושים צעדי ענק כדי לסייע לאנשים נכים להעביר אותות עצביים שנקטעו, לאיברים משותקים.
השבב מתקשר באופן אלחוטי עם מחשב חיצוני או עם שבב אחר, שעוקף את האזור הפגוע. חברת ניוראלינק שבבעלות אילון מאסק הצליחה לבצע זאת באמצעות רובוט (כלומר, אין צורך במנתח אנושי) ובאוניברסיטת לוזאן הצליחו לגרום לאדם משותק לקום וללכת (ראו תמונת הסבר בהמשך).
מתי הדבר יגיע ליכולת של אנשים בריאים להיות חזקים, מהירים וחכמים יותר? אולי לעולם לא.
צפו כאן בסקירהת הוידאו שיצרנו:
לצפייה ב׳סייבורג׳
תיאור התהליך הרפואי שבוצע באוניברסיטת לוזאן, שאיפשר לאדם משותק לקום וללכת:
ישנם באתר הסרטים כמה וכמה סרטים ששמם מתחיל ב״כל האמת על...״ - כך גם הסרט על תעשיית התרופות. אך בניגוד לסרטים אחרים, שבדרך כלל בודקים מיתוס עממי בצורה מדעית, אז כאשר הדבר מגיע לתעשיית התרופות, קשה הרבה יותר לחשוף את האמת.
האם זה בגלל שתחום התרופות פחות מדעי, נניח ממזון אורגני? - ברור שלא. הסיבה שקשה יותר לדעת את כל האמת היא בגלל הסתרה, השתקה וסירוב לשתף פעולה מצידן של חברת התרופות.
הדברים שעולים בסרט קשים. אך חוסר שיתוף הפעולה מצד חברת התרופות, מעלה את החשד שאותה אמת שהסרט מנסה לחשוף, קשה אף יותר.
המטרה של הסקירה הזו היא לא רק לספר על הסרט, אלא גם להביא זוויות שלא נאמרות בו. כולל כאלו שמאירות את הצד של חברת התרופות. כן כן, יש בהחלט צד כזה. קל ומתבקש לצייר חברות אלה כמפלצות חמדניות, אטומות ומרושעות. גם קל להביא הוכחות לכך שזה אמיתי. ואף על פי כן, יש גם צד שני. ההגינות מחייבת לדבר עליו.
קראו בהמשך את ״כל האמת״, גם על הסרט, בסקירה הזו.
נדב גדליה מתבונן שוב על המציאות בדרכו האישית, הייחודית.
מי שגדל בחינוך חרדי, היה מדריך בישיבה ובעל תואר שני בתלמוד, מרגיש שייך מאוד גם לעולם הכללי, ה״חופשי״ בלשון החרדים וגם לעולם בו צמח. הוא גם עיתונאי, בלוגר, שחקן ויוצר קולנוע. נע בין שני העולמות ומנסה להביא את הקול האישי שלו, שאינו קשור בהכרח לאחד העולמות האלה באופן ספציפי.
באתר שלנו נמצאים מספר סרטים שלו, השונים זה מזה: ברווק עם אלוהים התיעודי הוא מנסה למצוא זיווג, תוך שהוא מתייסר על שונותו (אי שייכות מגזרית, כמו שהוא מגדיר אותה), שמקשה עליו במציאת בת זוג. בפנסיה העלילתי הקצר הוא נוגע בנקודה הרגישה של יחסי הורים וילדים. הסרט עוסק באדם שכל חייו הוקדשו לפרנסה וחיסכון. כאשר הוא מתעורר לגלות שכל האהובים עליו נותרו מרוחקים או מפוספסים בשל קמצנותו וחומרנותו הקיצונית, הוא מנסה לתקן זאת. אך לא בטוח שעוד ניתן.
מדריך למתבונן האמיץ הוא הסרט חדש ביותר שלו. בסרט זה הוא בוחן את גבולות הז׳אנר התיעודי. הסרט נראה כאסופה מהורהרת של סטוריז, הנארגים לכלל מסר אחד עם הרבה צילומים עצמיים (נדב מופיע בכל סרטיו), בהם הוא מישיר מבט למצלמה בתקריב, כך אנחנו נכנסים עמוק לתוך נשמתו ואולי בכלל לא. כמו ב׳רווק עם אלוהים׳, תמיד מכרסם הספק שמולנו נמצא נדב השחקן, התופר סצנה להנאתו ומעצים את הדרמה מסיבות קולנועיות.
הסרט מתחיל בתשוקה להתנתק מרשתות חברתיות, התראות וגירויים בלתי פוסקים ולהתחבר שוב לעצמנו. לכאורה, שמענו על כך מכל הכיוונים. החל מקואוצ׳רים, מובילי דעה ומשפיענים שמודיעים לנו (דרך פוסטים ויראליים, אלא מה. יחי הפרדוקס) שעלינו להתנתק ועד למערכות ההפעלה בטלפון ובמחשב, שמתריעות בפנינו על זמני מסך מצטברים ועל הצורך בשקט ומיקוד עצמי.
גם באתר הסרטים תוכלו לצפות בהתמכרות חברתית, סרט מניו זילנד שטוען דווקא שאין דבר כזה, התמכרות יחודית לרשתות חברתיות ואת סודות במשפחה - הימורים. איננו מותחים קו שרירותי בין הסרטים. התמכרות היא התמכרות.
מהר מאוד, הסרט עובר לתהייה לא רק על רשתות חברתיות אלא גם על צרכנות, על התשוקה לחומר ועל החשש להישאר לא מעודכן (FOMO). גם כאן, מדובר בחומרים מוכרים, אך האופן בו הם מוגשים הוא היחוד של נדב. זה סוג של רפלקסיה. משעשע, יצירתי ומחכים כאחד: נדב מגיב לשלטים, כרזות ודברים שהוא רואה ברחוב. ההיכרות שלו כאיש מקצוע עם עולם הכתיבה השיווקית מקלף וחושף את המניפולציה שכל תכליתה היא לגרום לנו לרכוש עוד ועוד.
קחו כדוגמה ניגודית את הסרט עוד: תרבות הצריכה הישראלית, גם הוא באתר. סרט זה עוסק בתופעת הצרכנות ההמונית והערצת המותגים. הוא כולל ראיונות עם מומחים וחוקרים אקדמאיים, בשילוב חומרי ארכיון. ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳ לעומת זאת, זהו נדב נטו, אישי וסוביקטיבי.
צפו כאן בקטע קצר מתוך הפתיחה של מדריך למתבונן האמיץ:
לצפייה ב׳מדריך למתבונן האמיץ׳
השידור המוקלט, תיאור טקסטואלי מתחתיו:
באיגרת הפעם:עם האירועים הסוערים באוקראינה, מבט פנימי על יחסי הגומלין של אנשי העסקים החזקים - ״האוליגרכים״ לבין השלטון. זהו גם שם הסדרה הנסקרת. באיגרת אנחנו מביאים סצנה מהסדרה, הסוקרת את נסיבות עלייתו של פוטין לשלטון.
לקראת הקרנת הסרט סיפור המתחיל בתמונה, ראיון עם הבמאית מולי לנדסמן. הסרט עוסק במרגוט קלאוזנר, סבתה של מולי. קלאוזנר היתה בין מייסדות תעשיית הקולנוע הישראלי, הקימה את אולפני הרצליה והיתה בצוות המייסד של תיאטרון הבימה ואחראית על הבאתו לישראל מברלין. היו לה חיים סוערים, היא גם עסקה בפראפסיכולוגיה, היתה אישה יצרית, יזמית, אמוציונלית ומפוכחת בו זמנית. ההיסטוריה של מדינת ישראל שזורה בחייה ומתועדת עם סצנות דרמטיות בסרט, המבוססות על יומנה.
הסרט יוקרן בנוכחות הבמאית, שגם תשוחח עם הקהל, ב - 1.3.2022, במרכז תרבות אניס ביפו.
הירשמו כאן
שימו לב כי קודי ההטבה מופיעים בתיאור האירוע.
במלאת 101 שנה לקרב בתל חי, סקרנו את הסרט טוב למות?! העוסק במיתוס טרמפלדור והאמירה המפורסמת. למה התכוון טרומפלדור ואיך מורשתו משפיעה על אלפי צעירים וצעירות במשך דורות.
עם גל הנוכלים והמתחזים השוטף אותנו מכל עבר בתוכניות תחקיר, צמח גל נוסף אופורטוניסטי של אנשים שטוענים שהם יכולים ללמד אותנו (תמורת שכר שמנמן) איך לזהות מתחזים. האם הם צודקים? כנראה שלא. ההוכחה המדעית בתוך האיגרת. וכל השאר בסרט כל האמת על רמאים.