סקירות סרטים
מרטי סאנס, במאי לא יהודי וללא זיקה מיוחדת לישראל, קם והחליט להתמודד ביושר מול הדעה הקדומה עליה גדל הוא עצמו: מיהם היהודים ומדוע הם כל כך שנואים וחשודים.
התוצאה של חקירתו זו היא הסרט המצוין הסטיגמה.
סאנס הוא יוצר קולנוע ותושב ברצלונה, עיר הידועה בקוסמופולטיות שלה, בפתיחות כלפי להט״ב, בספורט כמובן, בתרבות עשירה, היסטורית ועכשווית ובאדריכלות של גאודי, שמגיעים מכל העולם לצפות בה. זה מצד אחד.
מצד שני, בסקר רחוב אקראי הוא שומע מגברים ונשים מקבוצות גיל שונות, כאלו הנראים כאזרחים נורמטיביים לחלוטין, דעות מופרכות על היהודים ועל המאפיין אותם.
אני הייתי שם בצבע הוא סרט פולחן למי שחובב צילומים היסטוריים. זר לא יבין זאת, אם אינכם כאלה-:).
התמונה מעט מטושטשת, האנשים זזים בעצבנות, כיאה לחומר שצולם בפילם במצלמה חובבנית, הצבעים מרוחים, אבל זהו בדיוק סוד הקסם.
הסיפור של הסרט מופלא לא פחות מהסרט עצמו ואמנם לא וידאתי אותו במאה אחוז, אך לאור היכרותי האישית את הבמאי, אפשר לייחס לו אמינות רבה:
כרזה סובייטית: די לעבדות במטבח!יום האישה הבינלאומי צוין לראשונה לפני יותר ממאה שנה ומאז הוא מעורר מחלוקות רבות.
למרבה ההפתעה, מירב המחלוקות לא נובעות משאלות של פמיניזם או אנטי-פמיניזם דווקא: עד הכרזת האו"ם עליו כיום בינלאומי, הוא היה מזוהה עם ברית המועצות והיווה סמל להזדהות עם מהפכה קומוניסטית אלימה. בין השאר, הואשמה המפלגה בכך שדרך יום האישה, ניסתה לקעקע את מבנה המשפחה המסורתי.
אז בין אם אתן סבורות (וסבורים) שזהו יום של העצמה ועידוד לקראת עולם של שוויון ואי אלימות, או בין אם לדעתכם היום מנציח תודעה קורבנית של נשים, יש לנו כמה סרטים מענינים שעוסקים בנשים ובנשיות.
החשש מרובוטים גדל כל העת. הוא נע בין החשש מהאנשים שמפעילים אותם, שיעשו בהם שימוש לרעה לבין החשש מהרובוטים עצמם ומהתבונה לכאורה המתפתחת בהם, המתחרה בזו האנושית. הסדרה הרובוט שפיטר אותי נוגעת באחד העצבים הרגישים ביותר הנוגעים לרובוטיקה: החשש לאובדן מקום העבודה והפרנסה. כדי להתייחס לשאלות האלה באופן מעמיק, הסדרה עוסקת בארבע מדינות, מהגדולות בתחומי התעשיה והטכנולוגיה: גרמניה, צרפת, יפן וארצות הברית.
תוספת מעניינת: לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות מאז שהפוסט פורסם, ראו עדכון שלו כאן, בפוסט אחד.
האם יש לבני האדם בחירה חופשית? השאלה הזו מעסיקה את המין האנושי דורות רבים. פילוסופים, חכמי דת, מדענים ואנשי רוח - לכולם יש דעה בענין.
בדרך כלל, שורש הדיון נע סביב שני מרכיבים:
- האם יש בחירה חופשית כאשר חינוך, מדינה, משפחה ומסורת מנחים אדם ללכת בנתיב מסוים?
- האם יש בחירה חופשית כאשר גנטיקה והורמונים מכוונים אותנו להתנהגויות ומעשים והופכים אותנו לבובות מותנות?
ואולי בחירה חופשית זה מאמבל-ג׳אמבל של פרוגרסיבים? ״לא באנו לכאן ליהנות״ אומרים בסרקאזם במשפחה שלי. החיים מלאי עמל, חובות, פחדים ודאגה אינסופית ואז פלופ, הם נגמרים.
בחירה חופשית, הגשמה, סיפוק וחס וחלילה אושר - הן מילים של עולם ראשון משועמם ומפונק.
אז בואו נראה מה יש לסרטים במאגר לומר על כל זה
כרומוזום אחד יותר מדי הוא כינוי דרמטי-סמלי לתסמונת דאון. מבחינה פיזיולוגית, מדובר בתיאור מדויק. הביטוי ׳אחד יותר מדי׳ מסמל בחברה בדרך כלל משהו שכמעט כמעט והיה בסדר או תקין וברגע האחרון השתבש.
זהו גם שמו של הסרט, העוסק בבני נוער הלוקים בתסמונת דאון ומעלים מופע תיאטרון שלם.
הסרט מתחיל בכאב: ׳אמא, תרפאי אותי,׳ מספרת אמו של תומר, אחד מגיבורי הסרט, על הדברים שהוא אומר לה מדי פעם. אנשים עם דאון ידועים בעוצמות הרגש שלהם, תופעה מדהימה שאף השפיעה על יוצרי הסרט והיא זו שגורמת להורים של בעלי התסמונת לומר לפעמים שקבלו מתנה.
האם זו מתנה, או שמדובר ברציונליזציה שמקלה על קבלת הדין? - זוהי שאלה גדולה, אך היא נדחקת יחסית לשוליים של הסרט הזה, שאולי מתחיל בכאב אך האופטימיות והיצירה שבו הולכות ומתגברות ככל שהוא מתקדם.
הסרט הוא ליווי בן שנתיים של קבוצת בני נוער עם דאון, העובדים על מופע תיאטרון. המסגרת היא ״הקליניקה״ - מסגרת פנימייתית המנוהלת על ידי פרופ׳ ראובן פוירשטיין (שנפטר שנים אחרי עשיית הסרט). פרופסור פוירשטיין הוא חתן פרס ישראל ופרסים רבים נוספים. שיטותיו לטיפול בבעלי צרכים מיוחדים מיושמות ב - 70 מדינות ברחבי העולם. הסרט, מעבר להיותו של הסרט מעקב אחרי העבודה על העלאת מופע התיאטרון, מהווה גם ניסיון צנוע לתעד את מפעל חייו האדיר של פרופ׳ פוירשטיין.
'אוכלים בסתר' היא סדרה בריטית במהלכה נערך ניסוי פשוט אך מרתק: הוא נוגע להרגלי האכילה של רוב הבני האדם בעולם המתועש והשבע.
אנחנו באתר מראים פרק אחד מתוך הסדרה.
ג'יל וסטיוארט הם אח ואחות. שניהם סובלים מעודף משקל ומאוד רוצים לרדת. דבר אחד לא ברור להם: למה הם עולים במשקל? הרי לפי החישובים שלהם הם אמורים אפילו לרדת!
כאן בא לעזרתם צוות התכנית, בהנחייתה של אנה ריצ'רדסון.
אם תקלידו את המילה ׳פברואר׳ במנוע חיפוש (או ממשק שיחה), תגלו את ההיסטוריה המפתיעה של החודש. כמו כל החודשים הלועזיים האחרים, גם הוא נולד באימפריה הרומית, אבל יחד עם ינואר, הוא חודש שהתווסף אחרי שכל שאר לוח השנה כבר נוצר. מבחינת הרומאים, מרץ היה החודש הראשון בשנה במשך תקופה ארוכה. הם פשוט התעלמו משני חודשי החורף הקרים ביותר. אני מכיר כמה אנשים שיכולים להזדהות עם המחיקה הזו.
צפו כאן באיגרת המשודרת
מה באיגרת הפעם? סרטים לכבוד שבוע הגלישה הבטוחה, יום הצרכן, שבוע מניעת פגיעות מיניות וגם אירוע אקטואלי אחד: לאחר שברצלונה הודיעה כי היא מבטלת את ברית הערים התאומות עם תל אביב, נזכרנו בסרט הסטיגמה, שיורד לשורשי האנטישמיות בספרד ונעשה על ידי מרטי סאנס, במאי נוצרי קטלוני, שביקש להבין את מקורות האנטישמיות שהוא גדל עליה בעצמו.
יהיו שיגידו שלא מדובר באנטישמיות, אלא בביקורת לגיטימית על מדינת ישראל. זהו ויכוח ישן, שלא עומד במבחן המציאות, כאשר בודקים לעומק את הטיעונים. יש גם מי שטוענים שההזדהות של הקטלונים עם הפלשתינים נובעת מהעובדה, שגם הם רואים את עצמם ככבושים על ידי ספרד. צפו קטע מהסרט בתוך האיגרת ושפטו בעצמכם.
האיגרת לא ארוכה, מדלגת בקלילות בין הנושאים השונים ובסופה הזמנה לאירוע:
ב - 8.2 ב - 18:00, נצפה בסרט ונפגוש את הבמאי של טוב למות?!, סרט תיעודי העוסק במשפט המיתולוגי המיוחס לטרומפלדור ״טוב למות עד ארצנו״ ובוחן את ערך ההקרבה בחברה הישראלית.
הירשמו לאירוע כאן
עצירת הזדקנות, חיי נצח והתחדשות הנעורים מעסיקים את האנושות כבר אלפי שנים.הפילוסוף היווני הרודוטוס טען שקיים מעיין נעורים ואף הצביע על מיקומו המשוער - אתיופיה או סומליה. הוא לא ביקר בו ולא ידע לכוון למיקומו המדויק, אבל הצית את הדמיון ואת המוטיבציה של שליטים שהשקיעו משאבים אדירים במסעות גילוי, שלא הניבו עד היום דבר.
אלכסנדר מוקדון היה עסוק באופן אובססיבי בשימור כוחו והשקיע בחיפוש נהר, לא מעיין, שנמצא במקום בו שורר חושך נצחי. האגדות על אנשים שנכנסים מצד שמאל כזקנים ויוצאים בצד ימין של המעיין כצעירים פרחו ושגשגו, אך גם אלכסנדר הגדול וגם חוקרי ומגלי הארצות השונים לא הצליחו למנוע את הזדקנותם ומותם. המסורות לעומת זאת, נהנות מחיי נצח.
אחד המיתוסים העקשנים ביותר טוען כי מעיין הנעורים נמצא בקוסטה ריקה. הוא אף צוייר על ידי קראנאך הבן וניתן להבחין בו בזקנים בצד שמאל ובצעירים בצד ימין (אזהרה: היכנסו מהצד הנכון, אחרת תזקדנו באחת!). כתבה מ - 2011 מספרת כי ישראלי רכש את המקום והפך אותו לאתר תיירות, אחרי שנהרס ברעידת אדמה. נבירה נוספת בעמקי האינטרנט מגלה כי הסיפור אמיתי לחלוטין, עם תמונות ״לפני״ ואחרי״ הטבילה (הומור ישראלי ומשובח).
אבל אנחנו אנשים מודרניים ולא מאמינים בשטויות. אנחנו מאמינים במדע. המדע פיצח בשנים האחרונות את הדינמיקה של תהליכי ההזדקנות והצליח לעצור אותם, באמצעות מחקר מעמיק של גנים, חלבונים והורמונים.
או שלא?...
הבמאית הילארי פרייור יצאה למסע ארוך בן שישה פרקים אחרי טכניקות שונות, מודרניות ומסורתיות, להחזר הנעורים ולהארכת החיים תוך שמירה על איכותם. על הדרך, היא חוקרת את הכמיהה והאמונה בכך שהדבר אפשרי.
מסעה של הילארי ומסקנותיה מתוארים בסדרה שנמצאת אצלנו במאגר: ׳צעירים לנצח׳.
צפו כאן בפרק הראשון.
כולנו יודעים שהכל זמני. אבל יש כאלו שמסרבים לקבל זאת. האמונה ב״כוחי ועוצם ידי״ (פרשת עקב, ספר דברים), שמתחזקת כל כך עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, מעצימה את התחושה הזו. מדובר בתעשייה של מליארדים. מקוסמיטיקה דרך תרופות ותכשירים אחרים, החברות הגדולות ביותר משקיעות בכך הון עתק ואיתן גם משקיעים פרטיים, שנמצאים כנראה בהיסטריה מהזדקנותם שלהם. התקווה מניעה השקעות עתק. באופן טבעי, זהו גם גן עדן לשרלטנים, במסווה של מחקר מדעי.
ואז הגיע צ׳ראלס ברנר
צ׳ארלס ברנר הוא מדען בעל שם עולמי, החוקר את המטבוליזם של סרטן וסוכרת. ברנר גילה (ילד עם פאבל ביגאנובסקי) כי פעילות של אנזים בשם NR מביאה להגברת יצירה של תאי גזע של שריר אצל עכברים, מה שמביא להארכת תוחלת החיים שלהם. גילוי זה יצר גל אדיר של מחקרים, חלקם עוסקים בהחלמה ממחלות ואחרים בהארכת חיים.
לכאורה, ברנר היה אמור להיות הבן-יקיר-לי של תעשיית הארכת החיים, אבל בראיון מחכים לרוני דורי בכלכליסט הוא מוקיע ומנפץ את התעשייה הזו ואומר באופן נחרץ שלא נשיג חיי נצח. מדובר לדבריו בבולשיט שמדענים מוכרים.
צפו כאן בסקירת הנושא והסדרה המצוינת של הילארי פרייור בוידאו הבא:
לצפייה בפרק הראשון של ׳צעירים לנצח׳
בכל פעם שספרתי למישהו שאנחנו משלבים באתר סרט בשם זה (׳כל האמת על שקרנים׳), התגובה נעה בין פליאה לצחוק. בתחילה חשבתי שאנשים צוחקים ממשחק המילים (האמת והשקרנים).
אז למעשה יש לנו כמה וכמה סרטים באתר ממשפחת ״כל האמת האמת על...״, כך שכוונת המשורר לא היתה להיות שנון.
התגובה המתפלאת גרמה לי להבין שאולי אנשים סקרנים ועם זאת חוששים לראות סרט על עצמם...
הבשורה המרגיעה היא שכולנו משקרים. כל הזמן. למעשה, יכולתנו לשקר מתעצבת כבר בגיל ארבע. ההבדל שנותר הוא בעוצמה ובתדירות.
אז כעת, אחרי ששמנו את הדברים על השולחן, בואו נמשיך.
- קללת הזילבר
- מי היה הרצל האישי
- על אחריות ואשמה
- יפן, שנשבעה לא להילחם עוד, בונה כעת את אחד הצבאות החזקים בעולם
- לב שבור: עליה בתחלואת לב מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל
- כסף, אהבה וזוגיות
- מהו אירוע היברידי קולנועי
- האם חיות חושבות ומהן מרגישות
- רב הנסתר: סיפורה של קהילת שובו בנים והפרשה המעיבה עליה
- זוכרים את ההפצצות הגרעיניות על יפן